סכנה! אוהבי חתולים!

 

אני מודה מודה מודה, אני לא מתה על חתולים, הם פרוותיים ויפי עיניים, אנשים נוהגים להגג עליהם שעות, לקשט בתמונותיהם את צגי המחשב, אבל אני חוששת מהם.

אולי האשמה באחותי הגדולה שאימצה, כשהייתי קטנה, את החתול היפה ירמיהו. תמיד השתוקקתי ללטף את ירמיהו בחיקי, המחיר היה מגיח במפתיע בצורת שריטות עמוקות ומדממות. פעם ישבתי בחצר ושיחקתי לתומי, ירמיהו קפץ על ראשי לפתע, היטיב בציפורניו החדות את אחיזתו בקרקפתי הנדהמת, וזינק משם אל גדר הרחוב.

ככה נעשיתי אישה של כלבים ולא אישה של חתולים.

לפני מספר חודשים בנו השכנים על הגג הגובל בגג שלי, הם שברו את המחיצה שבין שני הגגות ושמו מעקה זמני. אין לי מושג מדוע חתולים ראו זאת כהזמנה להשתכן בגג שבדרך כלל נעול ואנחנו לא עולים אליו. בתחילה דימיתי לשמוע יללות חתולים חלושות מהדהדות מכל החלונות בבית, במיוחד מעל ראשי כשתליתי כביסה. יום אחר דפק בדלת בחור יפה תואר, שטען שהוא מומחה לחתולים, וחתול במצוקה  מיילל לעזרה ממעקה הגג שלי, עליתי עם הבחור לגג ולא מצאנו שום חתול, אבל בלילה נדמה היה לי ששמעתי שוב יללות.

עליתי לגג ומצאתי חתול שהתחבא במחסן, כל תחנוני שיצא לעולם החופשי לא עזרו. השארתי את דלת הגג פתוחה בתקווה שלמחרת בבוקר לא אמצא אותו, השארתי לו מים ואוכל שיצא לעולם הגדול והקר מחוזק ומצוייד היטב. למחרת בערב שוב נשמעו יללות החתול ושוב הגיע הבחור היפה מלווה באימו הווטרינרית ובשק מזון ענק לחתולים, הם שאלו אותי מדוע אני נועלת את החתול שלי בגג. נשבעתי שאינני נועלת חתולים בגג. לקחתי אותם לסיור בגג שדלתו הייתה פתוחה, למרות החשש שאחד מילדי השכנים יחליט שהוא סופר מן ויתאמן בצניחה חופשית מהקומה החמישית על אחריותי, הסברתי שהחוק מחייב אותי לנעול את דלת הגג, והראיתי להם את שאריות המזון מאמש. האימא והבן ניסו לגרש את החתול הסורר אך זה היטיב להתחפר במקום עלום במחסן. שוב השארתי את הדלת פתוחה לרווחה באותו לילה בתפילה חרישית שתצא החיה מביתי ומחיי.

בבוקר נעלתי שוב את דלת הגג מחרדה לילדי השכנים ובהנחה שהחתול יצא לעולם הרחב, והלכתי לעמל יומי. בערב חיכו לי שלושה אנשים ליד הדלת. לא ידעתי שיש כל כך הרבה אוהבי חתולים בשכונה הצנועה שלי. הו, שוב נשבעתי שלא, אני לא מתעללת סדרתית בחיות חסרות ישע, הראיתי להם את שביל המזון שפיזרתי לחתול מהגג ודרך חדר המדרגות החוצה, אבל כל מילותיי התקבלו בשתיקה רועמת, הבחור היפה תקע בי מבט ארוך ואפל, וכבר לא הייתי משוכנעת שהוא כזה יפה.

כן, אתם כבר מתארים לעצמכם מה קרה למחרת כשחזרתי מעבודה, הצטיידתי בשני ילדי, האחד חסון לקראת תום שירותו הצבאי והשנייה ילדה נמרצת, הפכנו את הגג, כשהצלחנו לאתר את החתול הוא נמלט באלגנטיות לצד השני אגב חשיפת שיניים רושפת, ובלילה, בלילה עמד על מעקה הגג וקרע את אוויר השכונה ביללות חתולים נואשות שאמרו: "נעלו אותי, נעלו אותי על הגג, אני רעב, אני צמא, אני קורבן של מתעללת סדיסטית סידרתית בחיות חסרות ישע".

בסוף השבוע אשר יגורתי בא לי, בתיבת הדואר מצאתי מכתב אנונימי בכתב יד: "מה שאת עושה לחתול נעשה לך ולילדים שלך."

עולמי חשך, חשבתי על בתי הקטנה שמגיעה לבדה בצוהריים מבית הספר, לקחתי מטאטא חסון במיוחד והכיתי באוויר הגג במיפגן אימים, מקללת את גזע החתולים לדורותיו.

החתול לא יצא, או לפחות לא ראיתי שיצא, כל אותו לילה לא עצמתי אוזן, חיכיתי ליללה המאוסה דרוכה כמו סוכן חשאי במבצע להצלת המדינה. אף יללה לא נשמעה.

בבוקר השארתי את הגג פתוח ובשפתי תפילה חרישית שהנה נטש אותנו היצור הדביק. ובאמת, יותר הוא לא חזר.

אז אמרתי לכם שאני חוששת מחתולים? יותר מזה אני חוששת מאוהבי חתולים מסורים מדי.