שירים שגורמים לבכות, וערב לזכרו של פיצ'י

.

יש שירים שגורמים לי לבכות. לבכות זו מילה גורפת, אבל להוריד דמעות, אין ספק שלהוריד דמעות.

זה אף פעם לא שיר מקטגוריית השירה. שהרי כך אמורה הייתי לחוש מן הסתם, משוררת שמתרגשת משירה. יש שירים שחותכים לי בבטן, מכניסים אגרוף, אבל לעולם לא מורידים לי דמעה.

ואני מאומנת בהחלט בלעצור את הדמעות, זו התמחות שרכשתי בהתמדה מגיל שלוש ארבע, כשהבנתי שאסור לבכות. שזה מסגיר את חולשתי, וגרוע מזה, נותן נקודות לצד היריב. בצריף הישן של ההורים שלי היה בסלון וילון ארוך צהוב דהה, משתרך מהתקרה עד לריצפה. כשהייתי מרגישה עלבון או פגיעה, הייתי מסתתרת מאחורי הוילון, נלחמת בדמעות שלא יעזו לזלוג. הפכתי למצטיינת בעיניין, אני יכולה להעיד.

אני לא יודעת למה אני מספרת את זה, אולי מכיוון שאני מקשיבה עכשיו שוב ושוב לברוס ספרינגסטין, The River, וזה שיר שלפעמים פשוט מוריד לי דמעות. הוא לא שואל אותי, הוא מוריד את הדמעות.

השילוב של קול מחוספס, שמספר משהו בצורה מחוספסת, הוא הדבר השביר והנוגע ללב ביותר שקיים.

מזמן שלא כתבתי לבלוג, העליתי הרבה שירים חדשים.

העבודה החדשה, התיכון החדש, תופסים ולא מותירים לי אוויר לנשימה, בעיקר מבחינת הפניות הנפשית.

היה לי אוגוסט חריג. בדרך כלל באוגוסט המוזה שלי חרבה בדיוק כמו משטר המים בישראל.

אבל באוגוסט הזה כל מחשבה, בבוקר, מתחת לזרם המים, ייצרה שיר חדש.

כל דבר שנגע בי מיד ייצר שיר. למשל האישה השחורה בשירותי לב הקניון ייצרה שיר שיצא בזרימה שלמה, תוך דקות ספורות. לפעמים כתבתי שיר, והנחתי פתאום את העט, משהו אחר, סמיך, התחיל להתנגן בי, ועברתי לכתוב שיר אחר לחלוטין, עם רעיון אחר, עם זרימה אחרת, ממש מתוך הבטן. שיר מתוך שיר מתוך שיר.

אוגוסט ניסי זה היה.

ידעתי שכשאחזור לעבודה השפע הזה ייפסק, ואכן כך קרה. אם היו לי עוד כמה חודשים פנויים הספר הבא היה מוצף בשירים חדשים וטעונים.

ואני שמחה מאוד בעבודה החדשה שלי, עדיין לא סיפרתי עד כמה, כי היא תופסת את כל כולי בחודש וחצי האחרון, אבל לעיתים מתגנבת מחשבת אֶבֶל על כל השירים שהיו בדרך לצאת במן אורגיית מוזה חריפה סוחפת, ועכשיו שוכבים כמו ביציות לא מופרות בבטן שלי.

.

השבוע, ביום ב',  יתקיים ערב לזכרו של פיצ'י, יהורם בן מאיר, משורר ואיש רוח נדיר, שהלך לעולמו בטרם עת, בקרון הספרים בקרית טבעון.

פיצ'י היה אדם נדיר שאין כמותו בעולמנו. וזה משהו שהיה ברור עוד בחייו, להבדיל מכל ההספדים שאנו מספידים אנשים שהלכו לעולמם.

החיבור בינינו התבסס על העשייה בקרב אוכלוסיות מוחלשות.

פיצ'י ואני עבדנו עם אוכלוסייה דומה וזה חיבר בינינו בחברות יוצאת דופן.

כשהכרנו פיצ'י הזמין אותי לסדנא שלו, בשכ' התקווה, מספר פעמים. אני גדלתי באותה סביבה.

אני עדיין לא מעכלת שפיצ'י איננו, והנחמה הגדולה שלי ושל כל אוהביו היא שהוא נותר איתנו. השירים שלו השאירו את הנשמה החובקת השקופה שלו בקרבנו. חיה, אנרגטית, ג'ינג'ית, ויוידית, עדינה מעודנת ומרחפת, בדיוק כפי שהיה בחייו.

אני מצרפת את ההזמנה.

שבוע טוב לכולנו.

עלינו להעריך את מתנת החיים שקבלנו. גם אם לא בקשנו. גם אם כל כך קשה ומפחיד לפעמים.

אני אל עמי נאסף

ערב עם שירתו של

פיצ'י  יהורם בן מאיר

1941-2010

יום שני 11.10.10 בשעה 20:00

משתתפים:   יודית שחר,   חגית גרוסמן,

עודד פלד,   שלומי חסקי,   יוחאי גולדמן,

יעל תאי,   יובל רווה.

מנחה: רפי וייכרט

קרון הספרים רח. המגדל 2 קרית טבעון

04-9533461 karonhasfarim@bezeqint.net

כניסה חופשית

פרסם תגובה או השאר עקבות: טראקבק.

תגובות

  • דודו פלמה   ביום 11 באוקטובר 2010 בשעה 9:06 am

    היכרתי את פיצ'י ואהבתי וכיבדתי אותו בדרכו. היה משורר ונביא בסנדלים. המפגש הכמעט אחרון בינינו התרחש בפסטיבל המשוררים במטולה התנהל כך (ואני מקדיש אותו לזיכרו הבלתי נמחק):

    בחג השבועות, במטולה, בארץ צפון
    פיצ'י, יהורם בן מאיר
    הקדיש לי שיר בספרו
    ונתתי תכלת בחול:

    "לדוד-
    מזמור
    ביום מתן
    שירה

    פיצ'י
    יהורם בן מאיר
    בחג השבועות, במטולה, בארץ צפון".

    הכותב קד לי וחד בי תמיהה-
    לדוד מזמור כמו מזמור לדוד שִׁירוּ
    לוֹ שִׁיר חָדָשׁ הֵיטִיבוּ נַגֵּן בִּתְרוּעָה

    או כמו מִזְמוֹר לְדָוִד
    בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ

    או אולי מִזְמוֹר לְדָוִד
    בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה

    ומי בעצם מאיר לדוד בהיותו
    במדבר יהודה,
    אני, או יהורם בן מאיר?

    ורגע לפני שהדף
    בא תהום קצהו,
    מה הייתה זו באמת

    הקדשה או שירה

    ושמא הקדשה לשירה.

  • yuditshahar   ביום 11 באוקטובר 2010 בשעה 9:38 am

    ההקדשה הזאת היא כל כך פיצ'י. הוא הקדיש לך הקדשת שירה בכל מובן שהוא.

  • שרון רז   ביום 11 באוקטובר 2010 בשעה 12:19 pm

    "עלינו להעריך את מתנת החיים שקבלנו. גם אם לא בקשנו. גם אם כל כך קשה ומפחיד לפעמים."

    מה שמדהים הוא שאני פתאום קולט שכל הפוסט הזה, במיוחד כל חלקו הראשון, הוא כמו שיר, יש בו שירה, יש בו חיים ויופי והרבה כישרון כתיבה. תודה.

  • yuditshahar   ביום 11 באוקטובר 2010 בשעה 2:14 pm

    תודה לך שרון. שיהיה לך יום יפה.

  • שועי   ביום 11 באוקטובר 2010 בשעה 2:20 pm

    הי יוּדית,

    אוי, רק מכאן נודעה לי שמועת פטירתו של בן מאיר (פיצ'י). אני מכיר כמה מחבריו המשוררים/ת. יהי זכרו ברוך.

    בהצלחה במה שנותר לחבר מן הספר החדש, ושנה טובה מטוב.

    • yuditshahar   ביום 11 באוקטובר 2010 בשעה 2:30 pm

      תודה שועי. לגבי פיצ'י, זה כבר כמה חודשים שהלך לעולמו. אבל אני מרגישה את הנוכחות שלו, וכל מי שהכיר אותו. משום שהיתה לו נוכחות וחיוניות נדירה.

  • שועי   ביום 11 באוקטובר 2010 בשעה 3:21 pm

    כן, חזיתי ברועה-הצאן התנכ"י (זה נאמר כמחמאה ובחיבה) בכמה הזדמנוות בימי חלדו, אך לא נקשרה בינינו שיחה. הוא הזכיר לי משוררים של טבע הארץ, כגון: אנדד אלדן, יחיאל חזק (היה המורה שלי לספרות בתיכון) ונתן יונתן; גם חיים גורי, במקצת שיריו. אותו דור, כמדומני. לא פלא שהוא חלק את אדרתו לדודו פלמה (ראי למעלה). יש בינו ובין מקצת הנזכרים לעיל, כמה וכמה יסודות פואטים דומים להפליא. הארץ מופלאה ועצובה מאוד, והתחושה, במיוחד בשירת חזק היא של "גלות בארץ". חברה שבגדה בטבע, בעבודת האדמה ובסדרים מתוקנים.

    חבל על דאבדין.

כתיבת תגובה

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. Log Out / לשמור )

Twitter picture

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. Log Out / לשמור )

Facebook photo

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. Log Out / לשמור )

Connecting to %s

Follow

Get every new post delivered to your Inbox.

הצטרפו אל 28 שכבר עוקבים אחריו