בטרם ירד הלילה.
מה כבר תועיל לה?
על רגל אחת מדדה
שבור מקורה חרבה פלומתה
אין מי שיבזבז כדור
על בשר אכול כינה
אולי ילד, מקסימום ילד
יידה אבן קהה
ייבצע המתת חסד
.
ומה הועיל לה
שדאתה מעבר מפרצי האור
ומה נותר מההדר והכישוף
כשהערימה על חוקי כבידה ומשיכה
,
בינה של יונה זקנה
מה כבר תועיל לה?
.
.
אתה, שדרכת במדרגות הברזל
וצעדת לשמיים
בגוף הכלה
בגוף המתכלה
בבשר הרך החיישן החושק החשוק
.
אתה, שטיפסת במדרגות הברזל
ופרצת לא לשמיים
עשב שוטה ליפך התפתל על מדרגות הברזל
עשב שוטה הסתרג על סורג שפה פצועה שסועה
חַבַק את שרירי ירכיך עולה
במדרגות ברזל אל דירת שני חדרים
עירומת כתלים עירומה
אבא אימא ניבטים תלויים חשופים
אמא אבא מביטים לא ממוסגרים
לא מסנגרים אבא אימא
וכמה אַשָם, ים אָשַם
.
עננים נתנו סימנים
אורות זהב היכו בבקרים מבעד סדקים
אבק נצבע זהב
בְּרוֹך נצבע בְּרוׁך נצרב זהב
אבק נצהב זהב
ברקים היכו זהב
זהב בער בעין העגורים השוקקים המפליגים
המתפרצים מתנפצים אל האור
זהב כילה בשדה חיטה ניצת בקלח השדה כשהלכת
ותמיד שבת ותמיד לא שבת
.
אתה, לך עם הגוף הכלה המתכלה
כליה בגוף הכלה
קללה בגוף הכלה המתכלה
חייה את הגוף
ואיך תחייה
.
.
זה היה היום בו איבדתי
והרבה כבר לפני נתהוו הסדקים
האיש שבגעגועים נהגתי להריח את בגדיו
חמוצים מעבודה
לא היה כבר אותו איש
וכבר לפני נתרבו הסדקים
אך ילדות קטנות נוהגות להמשיך להאמין
זו דרכן של ילדות ואין בלתי דרך אחרת
תמיד אותה המְתנה והנה פה ממש בפינה
נפתחת הדרך ואיזו הפתעה
צבעים קורצים זוהרים דוהרים זולגים
ממש פה אבא יכול לחזור לתמונה בחזרה
ולשנות דמות ודרך.
. .
זה היה היום,
הכלבלב הצמרי בכתמי מוקה חלב
המתין לי ילל התחנן שאקח –
לא העזתי –
שם בבית המתין אבא צל
ויש חוקים ויש עונשים.
רצתי הביתה – התחננתי לצל
שהיה ישוב על כסאו בבגדי עבודה בחצר –
נשבעתי – הבטחתי – ייחלתי – מכרתי נפשי –
צללית איש זו הייתה שנתרצתה וציוותה
להביא את הגור מהגשם.
מדובללים מצומררים דרכנו על סיפה של
ממלכת הצל,
עליכם להבין, זה כבר לא היה ממש אבא,
זה היה הצל שהדהד והיתל:
באמת האמנת שארשה?
זה היה הצל שציווה להשליך לרחוב
את גוש דפיקות הלב הרטוב בכתמי חלב מוקה.
זו לא הייתי אני ששחררתי נטשתי אותו לנפשו
תחת פנס רחוב צהוב עטור הילת אָשָם וגשם,
זו לא הייתי אני
וממש הייתי אני
זו הייתי אני ביום בו איבדתי את אבא לצמיתות.
. .
.
.
שלום לכולם
הזמנה לערב עיון בנושא שירי עובדים בבית אביחי בשני לפברואר 2011
אחרי כשנה של הגשת התכנית "שירת מחאה" ברדיו כל השלום, בפברואר הקרוב נתחיל גם בהנחיית סדרת ערבי עיון בנושא שירת המחאה בבית אבי-חי. כל אחד מערבי עיון אלו יוקדש לנושא חברתי-פוליטי אחד המקבל ביטוי בשירה הישראלית, שירת המשוררים והשירה המולחנת. בכל ערב ישתתפו משוררים וזמרים שביצירתם אמירה חברתית ופוליטית.
הערב הראשון, שייערך בשני בפברואר 2011, יוקדש לנושא העובדים בישראל, זכויותיהם, הפרת זכויות אלו וקשיי הפרנסה. המשתתפים בערב זה הם הזמר עמיר לב והמשוררים מתי שמואלוף ויודית שחר. הערב ייערך באולם ח7 בבית אביחי. עמיר לב יבצע כמה משיריו הנוגעים לנושא העובדים בישראל, והמשוררים מתי שמואלוף ויודית שחר יקריאו משיריהם הקשורים בנושא. שלושת המשתתפים ייקחו חלק בדיוני הפאנל בערב זה.
על המשתתפים:
עמיר לב – זמר וותיק שפרסם עד כה את האלבומים: "רוצה לראות אתכם במקומי", "עמיר לב", "פעם בחיים", "לפעמים אני מאושר", "הכל כאן" ושני אלבומי הופעות "הופעה חיה בבארבי" ולאחרונה את האלבום "הופעה חיה בזאפה".
מתי שמואלוף – משורר, חוקר, פובליציסט ופעיל פוליטי. פרסם עד כה את ספרי השירה: "מגמד הצלקות", "שירה בין שמואלוף לבין חזז" ואת "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים". נמנה על מייסדי גרילה תרבות, ונמנה על עורכי האסופות "לצאת", "אדומה" וכן "תהודות זהות".
יודית שחר – משוררת ומורה בחינוך המיוחד. פרסמה עד כה את ספר השירים "זו אני מדברת" שהוא ספר שיריה הראשון שנחל הצלחה מרובה. כמה משיריה הולחנו ומבוצעים. כונתה על ידי ניסים קלדרון "משוררת של מצפון חברתי".
אתם, כמובן, מוזמנים כולכם להגיע. ניתן להזמין כרטיסים דרך בית אבי חי, בהגעה אל קופת הכרטיסים בבית אבי חי, או בהזמנה טלפונית במספר- 02-6215900. כרטיס יחיד עולה 30 ₪, ולסטודנט 20 ₪.
הקובץ המצורף הוא ההזמנה לערב כפי שמופיעה בתכניית בית אבי חי.
למתעניינים:
קישור לתכנית בה ארחנו את המשורר מתי שמואלוף:
http://www.allforpeace.org/readarticle.aspx?articleid=7671
קישור לתכנית בה ארחנו את המשוררת יודית שחר:
http://www.allforpeace.org/readarticle.aspx?articleid=7824
קישור אל תיאור האירוע באתר בית אביחי:
http://www.bac.org.il/Event.aspx?id=01/397
בברכה,
עמיר סגל ושלומי בן-עטר
השבוע הפנו אותי לשיחה בויקיפדיה בעיקבות ספר השירים הנפלא שהוציאה סיגל בן יאיר, "לא מעודן". עוד אכתוב עליו, ספר מומלץ למהדרין.
באותה שיחה דנו על הקריטריונים לפתיחת ערך למשורר בויקיפדיה, וגם נתנו אותי כדוגמא, משום שאני קבלתי ערך מיד לאחר צאת סיפרי הראשון.
כמה השתוממתי שבאותו דיון ארוך ומייגע כאורך הגלות, יצור מוזר שכינויו הייתשלהדוס טען שכתבתי על עצמי את הערך, למרות שאותו יצור הוא מאנשי ויקיפדיה ואמור להכיר את העורכים. (למעשה לא ידעתי שיש עלי ערך בויקיפדיה עד שמישהו אמר לי ש, להפתעתי).
זה ניחא, אותו יצור גם טען עלי דברים שונים ומשונים שחלקם ממש גרמו לי לבלוע את הכובע שאין לי.
למשל, הוא טען שהמצאתי את הביוגרפיה שלי! שכל הפרסומים שלי בכתבי עת הם המצאה שלי.
ולא עזר שנכנס רונן אלטמן קידר וכתב לו היכן פרסמתי ומתי, הוא מיד גימד את הפרסומים הללו, גם הפרס שקבלתי על הספר בפסטיבל מטולה הפך לפרס שולי, ושוב ושוב הוא חזר על המנטרה, זייפתי את הביוגרפיה שלי, למעשה אני משוררת מומצאת שכל פרסומי באים מדף היוצר הנידח שהקמתי לפני שנים ב"במה חדשה".
למעשה יש לי הרבה יותר פרסומים מאלה שנקבו בהם בוויכוח, אבל אני תוהה, הייתכן שדמיינתי וכל אותם כתבי עת שנמצאים בסיפריה שלי ושאני ממששת אותם דף אחרי דף, הכל המצאה שלי? אין דרך לבדוק את זה, תגידו? ואין, נאמר, ברשת לינקים ל"מטעם", "קשת החדשה" וכל אותם כתבי עת, מגזינים, עיתונים שבהם פרסמתי?
ומשהו אחר, ובעצם לא אחר. השבוע התפרסמו ארבעה שירים שלי בעיתון77, באתר העורכים העלו שישה מנוקדים. אני מצרפת לינק לפרסום. הייתכן שלינק זה אינו לינק אלא המצאה פסאודודימיונית פרי הזיותי?
קוראים הזהרו! אתם עומדים לקרוא שירים שלי שאני טוענת שהתפרסמו, באתר של כתב עת שאני טוענת שקיים, והאחריות לקיומם כולה מוטלת עליכם ולא עלי.
כשהמשוררת רבת הכישורים, ענת זכריה, הזמינה אותי לקפה שירה, בט"ו בשבט, היססתי קשות.
הקונספט היה לפתוח בית קפה, שהתפריטים בו הם שירי משוררים, ויושבי בית הקפה בוחרים מזמינים הקראות מהתפריט.
ידעתי שאצלי הדברים איכשהו מתרחשים 'אחרת'. וצפיתי סוג של התפתחות שמי ישורנה.
גם ככה הקראה היא עיניין רגיש ומלחיץ כשהשיר שנולד במחשכי חדרי הבטן צריך להישמע בקול על שפתי מול קהל.
וחוץ מזה שאתם צריכים להבין, כשאני הולכת עם חברים, תמיד, אבל תמיד, הדמות שציפור בוחרת לחרבן הגונות על ראשה היא אני. ואם הולכים בשדה, למשל, אני היחידה שאצא ממנו כששבלולים הזדחלו והתרסקו לעיסה בין גרביה.
גם במפגשים האנושיים המזדמנים. כן, כן, תמיד צפויות לי התרחשויות הזויות, אף פעם אין לי רגע דל בחיי.
התכבדנו להקריא: דנה לובינסקי, עדי עסיס, שחר מריו, ענת זכריה, רוני סומק ואנוכי. הדס גלעד הקסומה קבלה על עצמה את תפקיד המארחת. אמרתי לעצמי מה כבר יכול לקרות? יודית קצת אומץ, את המכונה 'משוררת הפועלים', מקסימום לא יזמין אותך איש להקריא. צאי והקריאי אל העם השוקק הצמא לשירה בהמוניו.
וכך נתכנסנו כולנו בקפה שמול מכללת עלמא, ממתינים להמון בשמש העזה והיוקדת בצוהורי חורף ישראלי קורן.
ארבעה, חמישה שולחנות היו באותו קפה. להפתעתי התבשרתי מיד על ידי הדס המארחת, ששולחן מספר אחד הזמין אותי. באותו שולחן ישבה אישה קשת יום מלווה בנער שכבש את עיניו בנקודה סמויה על המדרכה, עגלת שוק שידעה ימים טובים מאלה עמוסה קרעי עיתונים וסמרטוטים נחה לצידה.
אהה, הזדחל הספק לליבי, האם הללו הם קוראי השירה התלאביבים המצויים? ואם ארצה לדייק האישה למעשה הייתה סוג של קבצנית שלוותה בבנה רפה השכל.
בטרם התיישבתי סרקה אותי אותה האישה מלמטה למעלה ופקדה: נו.
כן? שאלתי.
תשירי, היא פקדה עלי.
משוררים, אמרתי, לא שרים, משוררים כותבים שירים.
נו, פקדה עלי האישה, יללה.
אז נכון שאני מוכשרת לעבודה עם אנשים שמוגדרים כ'בעלי צרכים מיוחדים', ובכל זאת, קוננתי בלבי, למה אני, בעודי מעיפה מבטים יוקדים בחברי המשוררים ששתו להנאתם קפה וכרסמו עוגה, באותה עת, בשולחן המשוררים החמים והמוגן.
קצת שוחחתי עם האישה שגרה ברחוב סלמה בדרום תל אביב, ויצאה לטיול איסוף מציאות שימשי עם בנה. החלטתי שאני לוקחת את תפקידי ברצינות הראויה והצעתי מתוך אחוות עמלות, שאקריא לה את השיר 'ביום בו בוטל הלחם האחיד'. מה זה לחם אחיד, הקשתה האישה.
הקראתי, שריר של עיניין או תובנה לא נע בפני שני לקוחות השירה שלי.
כשהאישה שאלה מה עושה בעלי, אמרתי שיש לי בעל מצויין ושעלי לחזור לשולחן המשוררים.
האישה פקדה שאשלח לה מישהו אחר שישיר לה.
אני באמת לא מבינה מדוע אף אחד מחברי לא קם לשיר לה.
אתם מבינים, ככה זו אני, מילדות תמיד אותה שמש זורחת עלי.
.
כמה הייתי רוצה לשמוח איתך עכשיו
לדהור
אני אתה
להתחלק
בחלל הצר
בתא המכונית הלבנה ישנה
אני ואתה.
עבר מתאפס מתאיין בעקבינו
עתיד מתקמר מתקער במחול צלליות
הרים מתקרבים מתרחקים קדים לבואנו.
.
אבל מה יש לנו להשליך
איננו יכולים להשליך את עצמנו מעצמנו,
עבר פולט אותנו קדימה לאוויר השקוף המתעוות ורוטט
מתעתע
מקנן בענני האבק העולים בגלגלי המכונית
שני פליטים בחשבון קוסמי מחמיר
מזעיר
עלאנושי
איננו מרפה מאיתך, מעצמנו.
.
כמה הייתי רוצה לשמוח איתך עכשיו
בוא נשמח עכשיו
איך נשמח עכשיו
איך נשמח שנינו.
.
.
.
"מסכים", תיכון חדש לתקשורת, נפתח באור יהודה. "מסכים" הוא בית ספר ייחודי, יצירתי, לנוער בסיכון.
לצד לימודי הליבה (מתמטיקה, לשון, אנגלית, היסטוריה, תנ"ך) ובמטרה להגיע לתעודת בגרות מלאה, הנערים והנערות לומדים את עולם הקולנוע והטלוויזיה.
בית הספר מושתת על האמונה ביכולתו של כל אחד ואחת להגיע להישגים אישיים ולימודיים תוך הענקת חוויות הצלחה כמנוף לבניית הצלחות עתידיות, ובניית דימוי עצמי חיובי של בני הנוער.
אנו זקוקים לכם לפתוח את הלב ולהתנדב. אין צורך בניסיון קודם (למשל בהוראה), אך יש צורך בסבלנות ובהתמדה.
אנו נעזור לכם ונלווה אתכם בתפקיד משמעותי זה.
אנו זקוקים למתנדבים כ-
1) תומכי הוראה בכיתות – המתנדב נמצא בכיתה עם המורה, מסייע לנערים הזקוקים לעזרה.
2) מורים פרטניים – המתנדב נותן שיעורי עזר לתלמידים (אחד על אחד).
3) מתנדבים בחצר – המתנדב עובד עם הרכז החברתי, נמצא בחצר כדי לקלוט נערים שיצאו מהכיתה ולדאוג עבורם למסגרת.
4) חונכים אישיים – המתנדב "מאמץ" נער או נערה ומסייע לו ברכישת כישורי חיים.
רעיונות נוספים להתנדבות, כמו למשל העברת סדנאות, יתקבלו בברכה.
אם אתה, או את, רואים את עצמכם משתלבים במפעל שלנו, אתם מוזמנים לפנות למיכל נוסצקי, רכזת המתנדבים של בית הספר, בטלפון 054-2455876, או באי-מייל: michal.nos@gmail.com
מחכים לך!!!
אני לא יודעת איך מודים לצוות רשימות על המפעל הייחודי שהקים.
תודות והערכה עמוקים לאורי, ירדן, דביר וכל הצוות שהרים את האתר המחודש.
תודה על האכסניה הנדיבה שקבלתי, מבלי לתת דבר.
אני מצרפת לינק לריאיון עם עמיר סגל ושלומי בן עטר, ברדיו כל השלום, שהוקלט בשבוע שעבר.
שבת שלום לכולנו, בני אנוש.
