תן לי דקה להתרגל אליך שוב

 

ביוטיוב הם כל כך יפים ומוכשרים, צעירים, שובר את הלב לראות. איך הם מתאמים קולות, מצליבים עיניים על הבמה, מחייכים, תנו להם דקה להתרגל שוב.

אבל אין להם יותר מדי דקות, היא הלכה בסוף לדרכה מוכה, מרוסקת, הוא ניסה להתאבד ושקע בהרס עצמי. כשראיתי אותו בפעם הראשונה בקפה תמר, בכיסא גלגלים, חולה, קשה היה לי לחבר אותו לדמות שישבה לי בזיכרון, היתקליף מיוסר, כריזמטי, רדוף.

כשהייתי ילדה נרתעתי ממנו, לא יכולתי להקשיב לשירים שלו. לא סולחת לגברים אלימים שמוציאים את האלימות על הנשים שלהם, על הילדים. היו לי הכבוד וגם העונג לחוות מקרוב אילו פצעים מותירים גברים כאלה בנשמה, גם לאחר שהפצעים נרפאים בגוף.

למילים יש כוח, כשמילים פוצעות משתלטות על המילים המרפאות, הפצע מנצח.

עכשיו כשאני כבר יכולה להקשיב, אני יודעת עד כמה מתעתע, עד כמה מתעתע הקשר בין כישרון למחלה, בין כישרון לילדות נוראה, בין רוך עצום לאלימות, הפה שנותן נשיקה הוא הפה המקלל, רק הזווית משתנה. אומרים נשק ונשיקה באותה נשימה.

כששמוליק קראוס וג'וזי כץ בקשו (מילות השיר למטה): תן לי דקה, תני לי דקה, אולי הם האמינו באותם ימים, ואולי כבר ידעו שאין להם דקות מיותרות, לאף אחד מאיתנו אין דקות מיותרות, ישנם פצעים שלא מעלים ארוכה, ישנם יחסים שלא מִתקנים, ישנן טעויות שאי אפשר להימנע מהן, ישנן פגעים בנפש שלא ניתן להתגבר עליהם, ישנם גורלות שנחרצו לפני שנועדו.

 

http://de.youtube.com/watch?v=AYgkevVpP4A&feature=related

 

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/883387.html

 

 

ומשהו אחר, שלא קשור, ואולי כן קשור, אני אכנה אותו "יום שלישי פעמיים כי טוב"

 

בשלתי לילדתי תבשיל שעועית יבשה וקציצות בשר, ילדתי אמרה לי שהיא לא אוהבת את התבשיל הזה, הגועל על פניה העלה בי זיכרון. כשהייתי ילדה, יום שלישי היה יום הכביסה. היו אז כבר מכונות כביסה, אבל אבי חשב שזו השקעה מופרזת כשניתן להעמיד את אמי על דוד מים רותחים על פרימוס, לערבב כבסים לוהטים במי סבון במקל גדול ולבן. לפעמים הדוד החליק מהפרימוס והמים היו נשפכים עליה, מותירים כוויות, שולחים אותה לבית החולים, מה שלא תרם למצב רוחה שהיה ירוד ממילא. מהטעם הזה אמי היתה מבשלת באותו יום תבשיל קבוע, שלא דרש הרבה הכנה, שעועית יבשה ובשר. עד היום כשאני נתקלת בפיסות שומן בתבשיל אני רוצה להקיא. באותם ימים משולהבים, מיוזעים, חבוטים בכחול כביסה, לאמי לא היתה סבלנות לתירוצים, גם ככה הייתי רזה מדי, וכסף לא היה יותר מדי, אז קנו את הבשר הכי זול אצל שייקה הקצב ואני הייתי צריכה לאכול ולהגיד תודה שהבטן שלי מלאה. תחנוני לא עזרו, פיסות השומן היו מחליקות לגרוני בפלצות ומתפרצות מיד בחזרה החוצה, אז היה נכנס המקל הגדול הלבן לתפקידו כמחנך על.

אני לא זוכרת בת כמה הייתי כשריטואל 'יום שלישי פעמיים כי טוב' נפסק, אולי כבר קנו מכונת כביסה, אולי אבי קבל העלאה בדואר ועברנו לעוף.

 

 

שוב

 

ביצוע: שמוליק קראוס וג'וזי כץ
מילים: שמוליק קראוס
לחן: שמוליק קראוס

 

חזרת פתאום,
הנה אתה בבית.
תן לי רק דקה לנשום
באת לי כל כך, כל כך פתאום.

היה לי קשה,
אני לא מתלוננת
כי אני יודעת ש…
גם לך היה ודאי לא קל.

אם, אם רק,
ורק אם תרצה,
נהיה פה גם מחר
אל תתנצל
תראה כעת זה לא חשוב
תן לי דקה להתרגל אליך שוב…

חזרתי פתאום,
הנה, אני בבית.
תני לי רק דקה לנשום,
באתי לך כל כך, כל כך פתאום!

היה לך קשה,
ואת לא מתלוננת,
את הרי יודעת ש…
שגם לי היה ודאי לא קל.

אם, אם רק,
ורק אם נרצה,
נהיה פה גם מחר
לא נתנצל – כעת זה לא נראה חשוב
תני לי דקה להתרגל אלייך שוב…
שוב…

 

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • חנה בית הלחמי  ביום 10 באוקטובר 2008 בשעה 4:06 pm

    עם זכרונותייך. שלי שונים אך רוחן דומה.
    גם הקושי עם שמוליק קראוס (כמו גם עם אלכסנדר פן, או יוצרים אלימים אחרים) דומה.
    התמונה מורכבת, זה נכון. רק שבשורה התחתונה – מקבל היוצר את הקרדיט של זו ששאב את ממנה כוחותיה על מנת שיוכל ליצור. קונספט וקונפליקט בחובו.

  • יודית שחר  ביום 10 באוקטובר 2008 בשעה 4:12 pm

    את מתכוונת ששמוליק שאב את הכוחות של ג'וזי?
    זה נכון ולא נכון, לדעתי. הוא היה מוכשר עם או בלי אישה, הוא פשוט מוכשר, והוא היה עושה את המוות לכל אישה או אדם שאיתם בא במגע.
    פעם הייתי מלצרית בבר שלו ושל צדוק אחיו, הוא פגע בכולם, גם באלה שהכי אהב, הוא פגע משום שהיה פגוע. אני יודעת שאין לזה כפרה, ואני לא מצדיקה את הכאב, רק מצביעה עליו.
    ולגבי יוצרים שיוצרים כשהם נתמכים באישה מטפלת, רובם כאלה, לא? כמה נשים יוצרות יש שנתמכו על ידי גבר מטפל? כמעט ואין.

%d בלוגרים אהבו את זה: