ואני אפילו לא ידעתי שאני, ולמה חשוב "מאבק השירה"

עד כמה נמוך יכולה השירה לרדת בישראל?

אתמול קבלתי טלפון אקראי מחברה ששאלה אם אני שמחה על ששלושה שירים שלי פורסמו בספר לימוד אזרחות של מט"ח.

איזה ספר? שאלתי המומה. את רצינית? כמה שירים פורסמו? אילו שירים?

ולא ידעתי איך לחלק את ההרגשה, שמחה על כך ששירי נכנסו לספר בתוכנית הלימודים, או הכעס וחוסר האונים שאיש לא טרח לבקש את רשותי, או למצער, להודיע לי, לוודא שאין טעויות העתקה/הדפסה, ולפחות לזכות אותי בעותק.

מזמן שאני עדה לכך ששירי מתפזרים עם הרוח. אני שמחה על הפיזור, שלא תטעו. גאה ממש כשמיידעים אותי על "זו אני מדברת", שנמצא על קירות משרדים ובמחלקות של שירות לקוחות.

אבל משהו רע מאוד קורה, משוררות/יוצרות הפכו לשקופות.

במדינה שבה חיים וחיות מתים ומתות יוצרות בחיי עוני וחרפה. במדינה שבה מרוויחה, יוצרת, במקרה הטוב והמופלא שקל על ספר שירה. במדינה שבה הוצאות ספרים דורשות כסף על הוצאת ספר שירה. במדינה שבחנויות ספרים לא קיים שלט מובחן לשירה, ויש בקושי חצי עמודה לתחום (להבדיל, למשל, מהז'אנר היוקרתי והיצירתי של מיחזור תרנגולות מתות באינסוף סיפרי בישול). במדינה שבה אין בושה לבקש ממשורר להגיע על חשבונו ולהקריא חינם מפרי יצירתו לקהל משלם בכניסה. במדינה שבה אנשים עובדים כמו חמורים בכדי להכניס אוכל לפה ולספק לעצמם מיטה ותקרה, ואין להם שנייה פנויה ליצירה. במדינה בה מקוצצות באכזריות ולא נותרו קרנות לשירה, במדינה  הזאת אני מגלה לתומי ששלושה שירים שלי נלקחו לספר לימוד באזרחות, ואני אפילו לא ידעתי שאני.

במדינה כזאת אני מגלה לתומי, חודש לפני, שוב דרך חבר שהתקשר "לברך", שכתב עת של מוסד ערכי להכשרת מורים, העתיק חצי שיר שלי מעיתון הארץ, הציג אותו כשיר שלם, וכן, שוב, ללא פנייה אלי וללא בקשתי. וכמה כאב לי ששיר שלי מופיע בחלקו, ללא הבית המסיים, ללא הפואנטה. וכמובן ללא פרטים עלי. וכן, זה בסך הכל שיר. מי זו היוצרת?? יללה, ניקח, נשתמש, ממילא עוד דקה נזרוק, מה פתאום דקה, שנייה מספיקה, ומה זה חשוב חצי שמצי.

וכן, רבותי, קוראים לזה גזילה.

ואני אפילו לא היה עולה בדעתי לבקש שקל, תהיו בטוחים. אם מישהו היה פונה ומבקש.

לכן כל כך חשוב "מאבק השירה". וטועה אורי הולנדר כשהוא תוקף מאבק של משוררות ומשוררים, על כך שמגיע להם מקום ראוי, פינה לנשום, במדינת הרגל הגסה, הנצלנית, הכה בוטה שלנו.

כי אין לי מושג כמה נמוך מזה ניתן לרדת. אם כי למדתי שבעינייני ניצול, היצירתיות האנושית היא בלתי נדלית.

אני מזמינה אתכם לכנס שייתקים ביום ה', ב 15 בחודש, בבית העם, רח' רוטשילד 69, תל אביב, שיתחיל בחמש בערב.

בואו, נקריא שירים, יהיה כייף. וחשוב לבוא. ולא רק למשוררות ולאוהבות ואוהבי שירה. ואולי גם נלמד לא לזלזל בעצמנו, בכל תחום, לא משנה מהו. להרים ראש. שהרי אני משוררת לעזאזל, לקחו לי חמישים ומשהו שנה להגיד את המילה. הנה זקפתי ראש של משוררת.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דודו פלמה  ביום 10 בדצמבר 2011 בשעה 9:34 am

    כל מילה כל פסיק כל נקודה הכל במקום

  • גיורא פישר  ביום 10 בדצמבר 2011 בשעה 9:55 am

    אחרי ששמענו והסכמנו לדברייך (וגם קנאנו)-:). ספרי, באילו שירים בחרו?

    • yuditshahar  ביום 10 בדצמבר 2011 בשעה 10:04 am

      אמרו לי שלחם, דרורים סיניים, ועוד אחד ששכחתי. איזה אבסורד, לא? ואולי הם פרסמו חלקי שירים, או טעויות, כמו בכתב העת של סמינר המורים, וככה ירוצו להם שירים מסורסיים שלי עכשיו במערכת הלימודים?
      זה עושה לי אולקוס, באלוהים.

      • גיורא פישר  ביום 10 בדצמבר 2011 בשעה 11:15 am

        זה שהם במערכת החינוך, זה טוב. עכשיו בררי מה הודפס, ובאיזו צורה., פני לאחד מאירגוני הסופרים, והגישי בקשה לתמלוגים.
        דווקא משם נראה לי שתוכלי לקושש מעט מעות לשבת.

      • yuditshahar  ביום 10 בדצמבר 2011 בשעה 11:32 am

        זה לא המעות גיורא, זה העיקרון. אנחנו שקופים.

  • אורנה ריבלין  ביום 10 בדצמבר 2011 בשעה 10:47 am

    יודית,
    מחזקת אותך . לא לוותר!
    אורנה ריבלין .

    • yuditshahar  ביום 10 בדצמבר 2011 בשעה 11:31 am

      תודה אורנה. אבל צריך לחזק את כולנו. יוצרים במדינה פשוט נעשקים. זה המצב.

  • דורית שילה  ביום 10 בדצמבר 2011 בשעה 11:17 am

    יודית יקרה,
    כתבת כה מדוויק וכה כואב. זהו עוול מתמשך שנובע, בין השאר, מעושק היוצרים, עושק הוצאות הספרים והולכת שולל את הקוראים ע"י רשתות חנויות הספרים הגדולות. ואני שואלת איזו שירה יכולה להיכתב במדינה שמוכרת ספרים 4" במאה"?
    כתבת: במדינה שבחנויות ספרים לא קיים שלט מובחן לשירה? גרוע מכך, לא קיים אפילו מדף לשירה בהרבה מן החנויות כי זה לא מוכר.

    כמו במצבים בלתי נסבלים אחרים, גם מצב זה יצטרך יום אחד להיפסק. אני לא יודעת איך עדיין.
    רק הלוואי שאת ושאר משוררים לא יפסיקו ליצור. כי שירה טובה היא נצח ו"4 במאה" זה רק מבצע.

    • yuditshahar  ביום 10 בדצמבר 2011 בשעה 11:37 am

      הצרה, דורית, שבמצב של עושק מתמשך ליוצרים אין קיום ממשי. כי ליצירה צריך זמן פנוי. ולמי יש זמן ליצירה כשהוא צריך לעבוד כל היום בכדי להתקיים? המדינה שלנו אוהבת משוררים שמתו בעוניים. רחל, דליה רביקוביץ', דוד אבידן. הו אז מקריאים אותם בפאתוס גדול, כסמל לרגישות לאומית, פתאום אנחנו תרבותיים נורא. בפועל, השירה היא עלה התאנה.

  • Mati Shemoelof  ביום 10 בדצמבר 2011 בשעה 11:31 am

    יודית היקרה, האם אוכל לפרסם את דבריך בבלוג המאבק של המשוררות ומשוררים ?

  • אורנה ריבלין  ביום 10 בדצמבר 2011 בשעה 11:58 am

    יודית,
    אני מחזקת אותך ברמה האישית .
    כמובן , שיש לחזק את כל היוצרים כולם .
    מסכימה עם כל אשר נאמר כאן .
    כאשר השירה והתרבות כתרבות אמיתית (לא "האח הגדול" ודומיו )
    תהייה יקרה מאד ,יזוז כאן משהו …
    ובאשר לשירה , אומרים לנו : היא אינה נדרשת .שפתה אינה מובנת , מפחדים ממנה .
    השירה אינה מפלצת , לא בחושך ולא באור . כולם יכולים להתחבר אליה . רק צריך ליצור את הצורך וראה זה פלא , רבים ירצו בה …
    תודה ,
    אורנה .

  • גיורא פישר  ביום 10 בדצמבר 2011 בשעה 12:01 pm

    היי יודית
    כתבת לי בתגובה "זה לא המָעוֹת גיורא, זה העיקרון. אנחנו שקופים"
    טעית פעמיים:,החלק העיקרי במאבק הוא על המָעוֹת. בעיקר המחיר שגובים עבור הוצאת ספר שירה חדש.
    ואנחנו לא "שקופים", עובדה: מישהו קרא את שיריך והחליט שהם חשובים כדי לחנך לאורם את ילדי ישראל. זה ההפך הגמור מלהיות "שקופה".

    • yuditshahar  ביום 10 בדצמבר 2011 בשעה 12:11 pm

      אנחנו שקופים כיוצרים. אף אחד לא מיידע אותי על פרסומים. לוקחים, לא מבקשים. לעיתים מעוותים, מקצצים, מסרסים את המסר. זה נורא. זה הרבה יותר חמור מבחינתי ממעות. ולא נמדד במעות. זה קניין רוחני נבזז.

  • אסף  ביום 10 בדצמבר 2011 בשעה 12:19 pm

    הכל נכון
    במשך השבוע עלתה בשולי החדשות ידיעה על כך שמשפחתו של פאבלו נרודה רוצה בפתיחת הקבר שלו על מנת לבדוק אפשרות שהוא נרצח בהרעלה ע"י פינושה. הסיפור התגלגל לדיון בתוכנית של לונדון וקירשנבאום ונשאלה השאלה, מה יש בהם המשוררים שלא פעם קורה שרוצים במותם, לפעמים אף באופן משפיל. יצחק לאור היה אורח בתכנית והוא סיפר שאת לורקה הרגו, לא ביריה לראש או ללב כי אם בכמה יריות לתוך הישבן.
    מדובר בארועים שקרו בארצות בהן משוררים ושירה מכובדים מאוד.
    כנראה ששירה עושה לה מקום של כבוד בזמנים רעים שבהם לא רק לא משלמים למשוררים , גם רוצחים בהם.
    במדינות בעולם שקורא לעצמו חופשי פשוט שוכחים מהם .

  • קוראת קבועה  ביום 10 בדצמבר 2011 בשעה 1:31 pm

    ככל הידוע לי מדובר בעבירה על חוק זכויות יוצרים. בשנים האחרונות הוצאות ספרים מאוד מקפידות על כך כי הן יודעות שעבירה זו חושפת אותן לתביעה משפטית. מוזר מאוד שמט"ח לא דאג לבקש את רשותך לפרסום ולשלם לאקו"ם, אם את חברה בו. אני מציעה לך לתבוע כל מיי שפרסם ללא רשות.

  • רונית  ביום 10 בדצמבר 2011 בשעה 9:38 pm

    אתמול מישהי הזכירה את שירתך בהקשר לשיר שכתבתי. (מעניין גם אני שחר), איך שלא יהיה רק אמש התוודעתי אלייך ולכתיבתך הנהדרת והנה היגיע אלי מייל הבוקר על רשומה זו.

    מקרה?… אולי, ואולי לא.

    כל מילה במקום. שמחתי להכיר.

    רונית

  • שוֹעִי  ביום 11 בדצמבר 2011 בשעה 12:05 am

    יוּדית יקרה,

    זה מאוד מצער, בפרט שספרי לימוד נמכרים בכסף מלא להורי תלמידים, ועל כן, זכאים היוצרים בעלי/ות הזכויות לתמלוגים על יצירותיהם, הכלולות בספר הלימוד (שהוא, מה נעשה גם מוצר מסחרי).

    מה שכן, אני כבר רואה איך הוצאות ספרים עוקפות כל פסק דין אפשרי, ומשלבים בספרים כאלו רק
    יצירות של משוררים מלפני 70 שנה ושל משוררים/ות שיסכימו לחתום מראש על מסמך המנשל
    אותם/ן מן התמלוגים תמורת כלילת שיריהם באסופה.

    והנה שיר של ישראל ברייט הממחיש היטב את המדרון שכולנו נוסעים בו:

    אפשר למחוא כפיים (או לספוק כפיים) ולמחות דמעה…

  • שרון רז  ביום 11 בדצמבר 2011 בשעה 8:28 am

    כל מילה שלך בנושא, פוסט חשוב. אגב, זה לא רק עם שירה לדעתי. עידן זה של האינטרנט החופשי מביא איתו העתקות, שימוש לא נאות ולא הוגן, ללא רשות, בחומרים שונים, מיוצרים שונים, אי נתינת קרדיט וכ"ו, תופעות גדלות והולכות, חוצפה שאין כדוגמתה. אבל כשזה ממש ממוסד, ואפילו לא שואלים אותך, כמו שכתבת, זה באמת שובר שיאים. שערורייה.

  • ורד רובין  ביום 11 בדצמבר 2011 בשעה 9:57 am

    יודית

    שולחת לך אהבה וחיבוק מן הפריפריה. ממשיכה לעקוב באדיקות אחרי כל מה שאת דואגת לפרסם.

    ורד רובין
    מתן

  • הכהן הגדול  ביום 12 בדצמבר 2011 בשעה 12:53 am

    נו, לפחות אני מפיץ את "זו אני מדברת" ברשות, בלי שגיאות כתיב ואפילו באהבה (למוזיקה, למילים ולחיבור ביניהם).
    מסכים עם כל מילה, וזה המצב כללי של התרבות בארץ ה"מעושרות" ו"כוכב נופל", הפצתי גם את הפוסט הזה לפייסבוק.

  • י.ש.  ביום 16 בדצמבר 2011 בשעה 7:10 pm

    הכללת השירים שלך בספר לימוד צריך לדעתי להיות ארוע משמח.

    אני חושב שאין כאן הפרת זכויות יוצרים אלא שימוש הוגן ביצירות שלך לצורך לימוד.

    אינני משפטן אבל נראה לי שכדאי לעיין בערך שימוש הוגן בויקיפדיה:
    "שימוש הוגן ביצירה מותר למטרות כגון אלה: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך" בקישור הבא:
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A9_%D7%94%D7%95%D7%92%D7%9F

    • yuditshahar  ביום 17 בדצמבר 2011 בשעה 9:34 am

      י.ש., אתמול הייתי בכנס משוררים. מצב השירה עגום מאוד בישראל. נראה לך הגיוני שאגלה שיש לי שיר בספר מבלי שיודעתי? למה? אני חיה, אני לא מתה. לא הגיוני לקחת ממני שירים ולא להגיד לי כלום. ממש לא.

      • י.ש.  ביום 19 במאי 2012 בשעה 8:40 am

        לא הגיוני. אבל הצד החיובי הוא שהשיר שלך פורסם בספר לימודץ

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: