שמיים ואדמה עושים אהבה, וספר חדש ב'קשב'

ראיתי את הענן הגדול עולה מהים כשהייתי בנמל תל אביב. בדרך חזרה לפתח תקוה הבזקי האורות רדפו אחרי, רעמו, רקדו במופע אור קולי מרהיב, נפלטו מתוך כרסו החמימה השמנמנה  של הים הסתוי, המזהיב.

כל שנה וכל השנה אני מחכה לימים הללו, כמו ילדה קטנה אני מחכה למופע הגדול של הטבע.

כשהייתי ילדה הייתי תוהה מדוע מתחילה השנה דווקא בדעיכת השמש, עם טיפות הגשם הראשונות.

היום, מחיי הפשפש העירוני שאני, ברור לי כמה נכון לפתוח את השנה כשהשמיים מתעלסים עם האדמה, מזריעים, מטעינים אותה בחיים מחודשים.

כמה עוצמה, איזו הבטחה טמונה במעגלי החיים.

זו התקופה שבה מילים מילים צומחות, מבקשות לצאת לי מהבטן.

התחלות של שירים, רעיונות לסיפורים, משפטי פתיחה לסיפורים חדשים. חוטים חוטים נמשכים, זורמים מתת ההכרה מבקשים שאקח אותם הלאה, לאמירה קריסטאלית, זכה, משמעותית.

אתמול בבוקר השכם התחיל לי שיר באוטובוס, התחלתי לכתוב על פיסת נייר שתלשתי. הגעתי לאור יהודה, ירדתי מהאוטובוס. אישה מוזרה, עוצרת כל כמה פסיעות, כותבת על קיר שבדרך, על עמוד מודעות, כך עד שהגעתי לבית הספר ונבלעתי בשיגרת היום יום התובענית.

בעידן הפוסטקפיטליסטי יש לציית למטלות.

בעידן הציותים הרהורים הם מותרות.

שירה נולדת מהרהור, למרות שטובי הגאונים יודעים שמהרהורים לא מגיעים למכולת.

למשוררים אין מקום בעידן הקפיטליסטי. יעידו על כך חייו הקצרים של שי אריה מזרחי, זכרו לברכה. בעידן הקפיטליסטי משוררים הם חייזרים תמהונים מיותרים, אנשי שוליים סהרורים שמתעקשים להביט אל תוך עיני העולם נכוחה ולדבר.

מה יש לדבר לעולם? איזו מן מחלה זאת??

מה שקורה לי בימים אלה רחוק מלהיות מובן מאליו, דממתי למדי בשנה וחצי האחרונות. זה קרה כשחטפתי זאפטה מפתיעה מאדם שהערכתי.

אני מספרת על כך בשיר שאני מצרפת.

לשיר קוראים מכתב לעורך ספרותי 2 .

הוא התפרסם בכתב העת האחרון של 'מעין'.

השיר הזה פלוס, 'מכתב לעורך ספרותי 1, ועוד שירים, יתפרסמו בסיפרי הבא, העומד לצאת לאור בהוצאת 'קשב', בריבעון הראשון של 2013.

כן, זה קורה, אני מתרגשת ושמחה. וגם קצת מפחדת.

  מכתב לעורך ספרותי 2                                      .                                                                                                                                            .                                                                      .

עורך ספרותי יקר,

אין לך מושג,

אין לך מושג המילים שלך מה עשו לי,

שישה חודשים, שישה חודשים תמימים

ולא מילה אחת

לא אות אחת העליתי על הנייר

                                         .                                                                                                                      .

לא ראיתי שפתיך דובבו באפרכסת

בהחלט ראיתי – אדומות דשנות מופשלות:

"זבל פמיניסטי, סיסמאות קלושות

מה עוד תרצי שאפרוט"

                                                        .                                                                                                    .

עורך יקר קר, כמה עלית לי

על מה עלית לי

עד מה עלית לי

שישה חודשים לא פסיק, לא דבר

ועכשיו הגמגום העכור

המהוסס מגושם עקר.

מקווה שאתה סולח לי

סליחה – אל תסלח לי

סליחה שהזבל הזה הצטופף לו

מעצמו הצטופף מעצמי

חפוז מר וישר

                                                                                                                   .