כי הדם הוא הנפש

הייתי צמחונית מספר שנים, עשיתי את זה לא נכון, והגעתי פעמיים לסף אשפוז.

לכן האכלתי את ילדי בשר.

גם למדתי, בזמנו, ממחקר תזונתי השוואתי, שמוחם של ילדים צמחונים קטן ממוחם של ילדים לא צמחונים. ואני קודם כל אימא.

לכן, כשבני הקטן אמר לי שזה לא מוסרי לאכול בעלי חיים, שיקרתי לו, בעוונותי, שבספגטי בולונז יש סויה ולא בשר. השקר היחיד ששיקרתי לו בחיי.

חשבתי שאני מגוננת עליו.

אבל תמיד, תקתקה בי מודעות שאני מכאיבה מאוד לאיזושהי נשמה בעולם.

נשמה שלא עשתה לי כל רע. שבסך הכל רצתה להתקיים בעולם הזה בדיוק כמוני, וכמו ילדי.

רווח לי לחזור לצימחונות. וזה הרבה יותר קל היום, קיים מגוון גדול ונגיש של מזונות.

אני חושבת שבעולם אידיאלי, בני אדם לא אמורים להכאיב אחד לשני.

ובעולם אידיאלי יותר, בני אדם לא אמורים לרצוח נשמה כלשהי בכדי להתקיים.

אבל אנחנו רחוקים מאוד מעולם אידיאלי, והמודעות לכאבם של אחרים עדיין רחוקה.

ויש דפוסים של אכילה, וריח של בשר צלוי מגרה את רוב האנשים.

אינסטינקט קדמון כנראה.

הטפה יתרה מייצרת אנטגוניזם, כפי שניתן לראות בפוסט של אריאנה מלמד.

עם הזמן, אם בני האדם לא ישמידו את כדור הארץ, המעגלים של זכויות האדם יתרחבו לזכויות בעלי החיים. זה רק עיניין של התרחבות המודעות.

כי בסופו של דבר, כל אחת ואחד מאיתנו יודעים, גם אם מדחיקים, שהדם הוא הנפש.

דמיינו לכם עולם שבו בני האדם פחות חמדנים, באופן כללי, לא רק בקולינריה שלהם.

שבו אנחנו לומדים לחיות על האדמה שניתנה לנו בהרמוניה.

עולם שאותו לא פצענו ושדדנו ושאדמתו איננה חרושת יגון, שנוכל להעביר אותה הלאה לילדינו ולילדי ילדינו בביטחה ובשלום.

כמובן שאתם יכולים לומר לי שאני חולמת, ושאין סיכוי, ושזה אפילו לא תלוי רק בנו.

אבל אפשר לעשות מעשה צנוע ולהתחיל מעצמנו.

למשל, להרכין את הראש קצת, בעידן הפוסטקפיטליסטי הדורס שכחנו את ערך הצניעות.

יש הרבה אמת ויופי בצניעות, ולא חייבים לאכול הכל וכל הזמן.

ניתן לקיים יום בשבוע, אפילו רק יום אחד או שניים ללא אכילת בשר, ולשמוח שהנה כבר חסכנו כאב מכמה נשמות תמימות. שמה הן בסך הכל רוצות, בדיוק כמונו להתקיים על פני האדמה של כולנו.