אבא שלי ואלוהים
היו מעמידים אותנו בליל שבת
במסדר תפילות
ואוי לאחת האחיות
אם שינתה תנוחה, לא נזדקפה דיה,
אלוהים ואבא היו מעיפים עליה בקבוק מים לא קדושים
שעמד לצד כוס הקידוש הכסופה
שהייתה חרותה במפת המדינה,
אשכול ועלה גפן
.
בבית הכנסת אלוהים ושאר האבות
רצו אותנו יושבות מאחור,
מנפנפות מניפת תחרה מצוירת תוצרת ספרד
ממלמלות חנוקות זיעה מתקתקה ואדי 'או דה קולון'
הופכות דפים באצבעות לחות באור קלוש
מהדקות מטפחת, נועצות מתכת קרה בבשר
צופות בזכרים ובאלוהים פורקים חרונם בפרץ גאולה
מול דלתות ארון סגור
.
הייתי נמלטת לאלוהים שלי
מטליא כפתורים זעירים
שהיו מתפרצים פתאום בכתום ארגמן וניחוח גן עדן
בגזע וורדים יבש,
נשכבת על אדמה כבדה
משגיחה בעלעלים זעירים צהובים סגלגלים
מבצבצים מבטנה
שברירים מול רקיע מתגבהַ קר מתריסים
אני כאן
אני כאן
בטרם ירד הלילה 
תגובות
happy to see you are writing again, mazal tov
תודה.. תודה. הברכות מוקדמות מדי.
השיר הזה יצא בסיפרי 'זו אני מדברת' בהוצאת בבל ב 2009.
אבל אמרו לך שברכות זה שמחה??
תודה יודית,
אהבתי.
שנה טובה!
אילנה שמש
שנה טובה אילנה!
העלים המבצבצים המתריסים העלו בעיניי דמעות.
והם נבטו. נכון? ולבלבו ופרחו.
מישהו שמע את הקריאה: "אני כאן! אני כאן!"
תודה
רינה פינקל
יודית יקרה,
משום מה אין אפשרות תגובה ל"שיר לרוז פיזם ז"ל", לכן מגיבה כאן.
כ"כ צדקת בהגדרתך את פעולות הגברים כמעשי נקם "…נקמת זכר אלים לא ברא השטן", ובכ"ז גם את וגם אנחנו לא העלינו בדעתנו השלכת ילדים מקומה 11. זמן קצר שהוא נצח!
לו לפחות יכלו לאחוז זה בידה של זו. לבי להם ולאמם.