Category Archives: הומור

על התחזות, המצאת ביוגרפיה ושישה שירים בעיתון77

השבוע הפנו אותי לשיחה בויקיפדיה בעיקבות ספר השירים הנפלא שהוציאה סיגל בן יאיר, "לא מעודן". עוד אכתוב עליו, ספר מומלץ למהדרין.

באותה שיחה דנו על הקריטריונים לפתיחת ערך למשורר בויקיפדיה, וגם נתנו אותי כדוגמא, משום שאני קבלתי ערך מיד לאחר צאת סיפרי הראשון.

כמה השתוממתי שבאותו דיון ארוך ומייגע כאורך הגלות, יצור מוזר שכינויו הייתשלהדוס טען שכתבתי על עצמי את הערך, למרות שאותו יצור הוא מאנשי ויקיפדיה ואמור להכיר את העורכים. (למעשה לא ידעתי שיש עלי ערך בויקיפדיה עד שמישהו אמר לי ש, להפתעתי).

זה ניחא, אותו יצור גם טען עלי דברים שונים ומשונים שחלקם ממש גרמו לי לבלוע את הכובע שאין לי.

למשל, הוא טען שהמצאתי את הביוגרפיה שלי! שכל הפרסומים שלי בכתבי עת הם המצאה שלי.

ולא עזר שנכנס רונן אלטמן קידר וכתב לו היכן פרסמתי ומתי, הוא מיד גימד את הפרסומים הללו, גם הפרס שקבלתי על הספר בפסטיבל מטולה הפך לפרס שולי, ושוב ושוב הוא חזר על המנטרה, זייפתי את הביוגרפיה שלי, למעשה אני משוררת מומצאת שכל פרסומי באים מדף היוצר הנידח שהקמתי לפני שנים ב"במה חדשה".

למעשה יש לי הרבה יותר פרסומים מאלה שנקבו בהם בוויכוח, אבל אני תוהה, הייתכן שדמיינתי וכל אותם כתבי עת שנמצאים בסיפריה שלי ושאני ממששת אותם דף אחרי דף, הכל המצאה שלי? אין דרך לבדוק את זה, תגידו? ואין, נאמר, ברשת לינקים ל"מטעם", "קשת החדשה" וכל אותם כתבי עת, מגזינים, עיתונים שבהם פרסמתי?

ומשהו אחר, ובעצם לא אחר. השבוע התפרסמו ארבעה שירים שלי בעיתון77, באתר העורכים העלו שישה מנוקדים. אני מצרפת לינק לפרסום. הייתכן שלינק זה אינו לינק אלא המצאה פסאודודימיונית פרי הזיותי?

קוראים הזהרו! אתם עומדים לקרוא שירים שלי שאני טוענת שהתפרסמו, באתר של כתב עת שאני טוענת שקיים,  והאחריות לקיומם כולה מוטלת עליכם ולא עלי.

שישה שירים או שמא הזייה בעיתון77

תמיד אותה שמש זורחת עלי

כשהמשוררת רבת הכישורים, ענת זכריה, הזמינה אותי לקפה שירה, בט"ו בשבט, היססתי קשות.

הקונספט היה לפתוח בית קפה, שהתפריטים בו הם שירי משוררים, ויושבי בית הקפה בוחרים מזמינים הקראות מהתפריט.

ידעתי שאצלי הדברים איכשהו מתרחשים 'אחרת'. וצפיתי סוג של התפתחות שמי ישורנה.

גם ככה הקראה היא עיניין רגיש ומלחיץ כשהשיר שנולד במחשכי חדרי הבטן צריך להישמע בקול על שפתי מול קהל.

וחוץ מזה שאתם צריכים להבין, כשאני הולכת עם חברים, תמיד, אבל תמיד, הדמות שציפור בוחרת לחרבן הגונות על ראשה היא אני. ואם הולכים בשדה, למשל, אני היחידה שאצא ממנו כששבלולים הזדחלו והתרסקו לעיסה בין גרביה.

גם במפגשים האנושיים המזדמנים. כן, כן, תמיד צפויות לי התרחשויות הזויות, אף פעם אין לי רגע דל בחיי.

התכבדנו להקריא: דנה לובינסקי, עדי עסיס, שחר מריו, ענת זכריה, רוני סומק ואנוכי. הדס גלעד הקסומה קבלה על עצמה את תפקיד המארחת.  אמרתי לעצמי מה כבר יכול לקרות? יודית קצת אומץ, את המכונה 'משוררת הפועלים', מקסימום לא יזמין אותך איש להקריא. צאי והקריאי אל העם השוקק הצמא לשירה בהמוניו.

וכך נתכנסנו כולנו בקפה שמול מכללת עלמא, ממתינים להמון בשמש העזה והיוקדת בצוהורי חורף ישראלי קורן.

ארבעה, חמישה שולחנות  היו באותו קפה. להפתעתי התבשרתי מיד על ידי הדס המארחת, ששולחן מספר אחד הזמין אותי. באותו שולחן ישבה אישה קשת יום מלווה בנער שכבש את עיניו בנקודה סמויה על המדרכה, עגלת שוק שידעה ימים טובים מאלה עמוסה קרעי עיתונים וסמרטוטים נחה לצידה.

אהה, הזדחל הספק לליבי, האם הללו הם קוראי השירה התלאביבים המצויים? ואם ארצה לדייק האישה למעשה הייתה סוג של קבצנית שלוותה בבנה רפה השכל.

בטרם התיישבתי סרקה אותי אותה האישה מלמטה למעלה ופקדה: נו.

כן? שאלתי.

תשירי, היא פקדה עלי.

משוררים, אמרתי, לא שרים, משוררים כותבים שירים.

נו, פקדה עלי האישה, יללה.

אז נכון שאני מוכשרת לעבודה עם אנשים שמוגדרים כ'בעלי צרכים מיוחדים', ובכל זאת, קוננתי בלבי, למה אני, בעודי מעיפה מבטים יוקדים בחברי המשוררים ששתו להנאתם קפה וכרסמו עוגה, באותה עת, בשולחן המשוררים החמים והמוגן.

קצת שוחחתי עם האישה שגרה ברחוב סלמה בדרום תל אביב, ויצאה לטיול איסוף מציאות שימשי עם בנה. החלטתי שאני לוקחת את תפקידי ברצינות הראויה והצעתי מתוך אחוות עמלות, שאקריא לה את השיר 'ביום בו בוטל הלחם האחיד'. מה זה לחם אחיד, הקשתה האישה.

הקראתי, שריר של עיניין או תובנה לא נע בפני שני לקוחות השירה שלי.

כשהאישה שאלה מה עושה בעלי, אמרתי שיש לי בעל מצויין ושעלי לחזור לשולחן המשוררים.

האישה פקדה שאשלח לה מישהו אחר שישיר לה.

אני באמת לא מבינה מדוע אף אחד מחברי לא קם לשיר לה.

אתם מבינים, ככה זו אני, מילדות תמיד אותה שמש זורחת עלי.