בטרם ירד הלילהענת שרון בלייס, משוררת מוכשרת
ומראיינת חכמה, ראיינה אותי לכבוד צאת סיפרי:
לכל רחוב משוגעת משלו, בהוצאת קשב.
כאן ניתן להקשיב לראיון.
תובענות תקתוק השעון בחיים המודרנים העכשוויים היא בלתי נתפסת.
שבת בבוקר, רבע לעשר, מנשנשת שקדים וקוראת ברשת בכייף,
ותקתוק העבדות בראש לא מרפה: אם לא תתלי עכשיו כביסה לא יתייבשו המדים של הילדה.
אם לא תקומי לבשל לא יהיה אוכל. איזו מן אימא לא מבשלת צוהוריים לילדיה??
ויש עבודה כמובן להכין למחר לבית הספר.
גועל נפש של בת אדם אני שיושבת לי כך ולא מפיקה תמורה ממשית נמדדת.
אז כל השבוע קמתי בשש, חזרתי אחרי שש, עבדתי אחרי שש ושבע ושמונה ותשע.
אבל מי סופר? השעון הקפיטליסטי אף פעם לא שבע, תמיד רעב.
עובדת משרה? למה שלא תעבדי משרה וחצי.
עובדת משרה וחצי? למה שלא תלמדי בשישי?
לומדת בשישי? מה עם קצת תרומה לחברה?
ובשבת? יללה, לעבודת הבית הקדושה ולמה שנותר מכל השבוע.
והדוגמא שלי היא בסך הכל מאפיין של תהליך כללי שסוחף את כולנו
ולועס ובולע ויורק.
זוכרים שפעם הקדישו את השעות בין שתיים לארבע למנוחה?
אלה היו שנות השישים, אולי עד אמצע סוף שנות השבעים.
כשאימהות רבות חיכו בבית לילדים.
(זה היה טוב לילדים שקבלו אימא ובית, פחות לאימהות עצמן שנתפסו 'עקרות בית' מסורסות,
ואילו היום הן גם עובדות בחוץ וגם התפקיד של 'עקרות הבית' נותר ברובו שלהן).
באותם ימים לא רחוקים לעובדים היו איגודים מקצועיים, וזכויות עובדים לא היו קללה
אלא חלק מהעולם המתוקן.
היום, על פי האתוס השולט, מי שיעז לנוח בביתו בצוהוריים
הוא חזיר עצל שהרוויח חיי עוני וביזוי ביושר.
ומי שמתאגד לזכויותיו הבסיסיות מאויים על ידי המדינה. (בלינק המצורף)
הלכנו מאוד רחוק אחורנית. החיים רוכבים עלינו במקום שנהנה מהם.
והתקתוק המחוריין בראש, לקום, לקום, לפעול, לפעול, לא לשֶבֶת.
לא להרהר.
אין פנאי להרהר.
והרי מהרהורים קמו המחשבות וההמצאות הכי גאוניות בעולם.
אבל מי אנחנו, בהמות העבודה בעולם המודרני שנהרהר לנו ככה סתם. אה?
אז על העובדים ללא תלוש כבר חמש שנים בבית ביאליק שמעתם?
לשם כולנו הולכים ואלה פני החברה שלנו.
מדינת ישראל היא המעסיקה הגדולה ביותר של עובדי קבלן בין מדינות ה OECD.
עובדי קבלן זו המצאה קפיטליסטית מנוולת שמטרתה לנצל בני אדם ככוח עבודה זול ולזרוק אותם
מרוקנים לשולי הדרך, חפץ מרוקן ומיותר.
אני קוראת לכם לבוא ולהצטרף להפגנה בבית ביאליק: https://www.facebook.com/events/1414295185483625/?notif_t=plan_user_invited
וכדאי שתקראו גם את זה: (מקווה שיעלה למי שאינו מנוי להארץ)
http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2231611
מוקדש לרות קלדרון ולמפלגת אין עתיד,
שגם עשרה חדרי איפור לא יכסו את הבושה.
(מתוך, 'לכל רחוב משוגעת משלו', סיפרי החדש, שיצא בהוצאת 'קשב')
.
חדר משלי
.
אין לי חמש מאות לירות, וירג'יניה
ואין לי חדר משלי,
יש לי שני ילדים
שני חדרים
שתי משרות
ושני חשבונות –
בשניהם בחובה,
ויש לי מורשה ויש לי תורשה
ומשכורת הוראה שבקושי מכסה.
חמש מאות לירות אין לי, וירג'יניה
ולא חדר משלי,
יש לי עט ונייר
ותשוקה שתוקה
ואור חיוור שנוהר בשתיקה
מבעד חלון
חציו סגור
חציו פעור לרווחה.
לקחת קבוצה של בני נוער, בקושי קוראים וכותבים.
להסביר, להסביר, להסביר ושוב להסביר, לתת שאלות ושוב להסביר את התשובה.
לחלק דפי עבודה מפרקים ומסכמים ושוב להסביר.
לכתוב בחנים ומבחנים ושוב לתת את התשובות הנכונות ולהסביר.
לקשור קשר עם התלמידים, לראות אותם בעיניים ובלב לגרום להם להגיע על בסיס קשר אישי.
להתקשר להעיר את התלמידים המאחרים, לשכנע את ההורים ואת התלמידים שהם מסוגלים.
לרדת למטה ולאסוף את התלמידים שלא עלו לכיתה, להתווכח עם אלה שמבקשים רק עוד סיגריה אחת, עשר דקות לאחר תחילת השיעור.
ולהסביר ולהסביר ולהיות ממוקד ועדיין מעניין, למרות שאי אפשר באמת לעצור ולחקור נושא מסויים לעומק כמו שצריך, כי מורי ההיסטוריה בישראל הם קבלני סיכומים משנות החמישים שמכתיב משרד החינוך, ובסוף השנה מחכה בחינה ואוי למורה ולתלמיד שלא יענו את התשובה המצופה מהם כנכונה.
לעצור כל כמה דקות לשקט, לשחרר לחמש דקות את התלמידים עם בעיות הקשב וריכוז, ובשיפולי המחשבה לתקתק שעון ולהשגיח מי חזר ומי לא.
להרגיע תלמידים מפריעים, להשגיח שהשותקים אינם עסוקים במשחק סוער בטלפון המוחבא מתחת לשולחן. לבקש שוב ושוב לכבות טלפונים ולא לסמס בשיעור.
לשים לב, תלמידה מסויימת נפלו פניה מזה כמה ימים. לדאוג, האם הכל בסדר איתה?
בהפסקה של חמש דקות למצוא זמן ולדבר איתה. לצלם את החומר לתלמידים שהחסירו.
לשוחח עם תלמיד שלא הגיע לשיעורים האחרונים, או סתם מנותק בשיעור.
להתחיל שיעור נוסף ולהסביר, להסביר ותמיד במאור פנים, באהבה ובאמונה.
כי אם אני לא אאמין בתלמידי, מי יאמין בהם?
ויום אחד לגלות שבקבוצה הנרפית והממורמרת ניצת זיק.
ותלמיד סקרן ראשון גורר אחריו אחד נוסף, ופתאום מתעורר שיח בכיתה, ואפילו
תחרות מי יודע יותר.
ומתעוררות שאלות, ואפילו מעניינות, וחשוב לעצור ולענות למרות שהסדין קצר מדי,
וכמות השעות לא מכסה על כמות החומר שצריך לכסות.
כי מה היא מהותה האמיתית של גברת היסטוריה אם לא הסקרנות, החקירה, הבדיקה והתובנה.
ומה שווה כל המלל ללא עצירה ותהיה בנושאי אתיקה, מוסר ואנושיות.
אבל יש ללמד מסת חומר עצום, שקוצץ ועוקר אינסוף פעמים מתובנה משמעותית,
על פי צווי שעה, במיסגרת 'מיקודים' אינסופיים. שמנוסח בטקסטים מגושמים, מנותקים,
שאין לתלמיד בן ימינו סיכוי להבין לעומק, מלבד שינון שיטחי.
וכבר התקרבנו לסוף השנה, ויש להחזיק את התלמידים המבוהלים על הגב,
ואסור אסור להניח לעייפים ולנרפים לנשור כמו מים מבין האצבעות. ואסור לוותר עליהם, אסור.
ולהתפעל מהניסוחיהם הראשונים המגומגמים, ולשבח בדל תובנה, ולרחם בציונים, ולתת עוד
צ'אנס ועוד צ'אנס ועוד צ'אנס, ולהבטיח ש'אל תדאגו תלמדו ויהיה בסדר'.
ולעשות מרתונים של למידה, להכיל את החרדות מהעומס והעייפות, ולתרגל עוד ועוד שאלות ממבחני הבגרות, כי ניסוחן כה ארכאי שהתלמידים לא מבינים את השאלה, גם כשהם כבר יודעים לשורר מתוך שינה על הרצל ובר כוכבא.
ואז מגיע היום הגדול. לחפש סוכריות על מקל, חלילה לא רגילות. כי איך אגיד בהצלחה, עם מבט אוהב ומאמין בעיניים, כשאינני מגישה לכל אחת ואחד, סוכריה על מקל?
והנה סוף סוף פתחתי את הבחינה, ומתגלות שאלות מופרכות, לא הוגנות, מכשילות!
ניסוחים מעורפלים, מקשים, מתחכמים, מתוך חומר שלא נכלל ישירות במיקוד.
הי, מפקחים מורמים מעם, מתי התמודדתם לאחרונה עם כיתה ממוצעת בבית ספר?
איך תלמידי אמורים לדעת על שני שינויים שחלו במפת אירופה במאה ה 19
כשלמדו רק דפוס שחרור לאומי אחד? להסיק הם אמורים??
איך תלמידי יכולים להסיק על השינויים שחלו במפת אירופה במאה ה 19,
כשאני, המורה שלהם, למדתי קורס סימסטריאלי באוניברסיטה בכדי לדעת.
למה אתם לא שואלים שאלות ברורות על ידע, במקום להתחכם וליטמון מלכודות.
האם זו דרככם להעביר את המסר שלימודי היסטוריה נועדו למתי מעט אליטיסטים?
פספסתם, מפקחים יקרים, תלמידי ישראל צריכים לקבל מסר שידע הוא דבר נגיש, ושיש טעם להתאמץ ולרכוש ידע. ושיש שכר ותוחלת למאמצים.
בימים כאלה, אני שוב ושוב שואלת את עצמי מה יש לי לעשות במוסד המתקרא מערכת החינוך,
אבל אני יודעת את התשובה. אני פה בגלל התלמידים.
אני לא מהמופתעות והמופתעים שבחרו בפרזנטור מפרסומת הפלסטיק של שרי אריסון, שודדת העמלות מהבנק שהיה של הפועלים. וכשעלה, וצהלו רבים כי האחוי שלנו יביא פוליטיקה חדשה, כבר בערב היוודע הבחירות ביכיתי שקיבלנו ביבי מחוזק.
האיש טען בקול ברור שהוא איש ימין כלכלי.
אז מה חשבו להם? שהוא יחלק סוכריות להמונים הישר מפיהם של השמנים המפוטמים?
ובכל זאת יש לי תהיות. יש לי תהיות על אישה טובה כמו רות קלדרון, שהקימה את עלמא. נאמר, שהיא כמו רבים לא קראה את האותיות הקטנות ונישבתה בקיסמו הזחוח של היהיר.
מה היא מרגישה עכשיו. עם כל הציטוטים היפים מהמורשת היהודית על צדק ועל רשעים?
זה לא שאני רוצה שהחיצים יופנו כלפיה, ממש לא, ביבי ולפיד הם האחראים. ובכל זאת, אישה טובה כמו רות קלדרון, מה היא מרגישה עכשיו, כשהיא יושבת בכיסא הנוח של 'אין עתיד', או 'עתיד חרא'. מה היא מרגישה כשלקחו אוכל מהפה של הילדים במדינה הזאת? כשמתעמרים בעקרת בית תשושה או מובטלת, שצריכה לשלם מיסים מאין משכורת? כשמטילים מס על קשיש סיעודי?? מאיפה הם יביאו? יאסרו אותם אם לא? אה, איך שכחתי, זו הפוליטיקה החדשה ישנה, שיזרקו לכלבים את אימא'לה וסבא'לה.
מה היא חושבת, כשהמלא מעצמו ומסיגרים יקרים אומר שאף פעם לא הצליחה השיטה הכלכלית שלקחו מהעשירים?! אז הוא שוכח, או סתם בור, יש שיטות כאלה, ויש דוגמאות:
זה עבד מצויין במהפיכה הצרפתית!
.
אתמול, בדמדומי שבת אחרונה, שנת
2012, בשער אחורי, בית קאופמן, הכובשים
20, מבנה לשימור חזותו קלאסית
חזית סימטרית מעוטרת, באיזור
החייץ של העיר הלבנה, ראיתיו.
חשבתי עיני הטעוני, סבתי חזרה
.
מעל הרחק שמיים התנפצו, רעמו
רהבו בשלל זנבות דרקונים
פיתו במזרקות אור, בפרחים מטורפים
.
שם, בין קרעי חשיכה על ארבעותיו
כרע שולף מתוך שקית קרועה
שיירי טייק אווי,
דוחס אל פיו בזריזות בשתי ידיו
במיומנות כלב מורעב
שם, מוכרע בין צללי פח לפרצי אור מסולף
ראיתיו, בחייץ שבין העיר הלבנה
לשערי גיהינום
.
.
כשהמנהל שלי הודיע על 'יום מעשים טובים', די נפל לי הלב. יום מעשים טובים הפך אצלנו למסורת מהשנה הראשונה לקיומו של בית הספר. ביום זה אנחנו צובעים את הכיתות והחללים הציבוריים. שותלים מחדש את הגינה ומקשטים.
אנחנו סופרים שנה שלישית להיווסדנו, ואני נחשבת למחנכת 'הכי ותיקה'. בשנה הראשונה כשקבלתי את כיתה ט' שלי, היום הסתיים במריטת שיערותי כשאני מבוססת בכמויות עצומות של צבע ששפכו תלמידי הנמהרים שמיהרו להסתלק ולהותיר אותי חסרת ישע, כפי שגברת עם שתי ידיים שמאליות (נבדק והוכח מדעית!) יכולה להיות.
בשנה שעברה ניצלתי, הגיעו לסייע מלאכי שרת בשר ודם מרשות שדות התעופה. ניצח עליהם גבר סמכותי לתפארת, שהשיב חיים וצבע לקירות המקושקשים לעייפה בהינף מברשת בוטחת. סייעו עימו שלוש מלאכיות מסבירות פנים שכמעט ונפלתי על צווארם בתודת אמת.
לכן, אתם מבינים, לא בדיוק ששתי, ואפילו נחרדתי למשמע בואו המתקרב של היום השנתי, ובמיוחד שאיבדנו את המלאכים הטובים מרשות שדות התעופה. גזירה של בוס חדש שמאמין בעבודה נטו ולא בהבלים מפוקפקים כמו התנדבות עובדיו בבית ספרנו הצנוע, על חמש כיתותיו, שבאור יהודה.
לאחר דיונים אין ספור, סגרו התלמידים על עץ שיפאר את אחד מקירות הכיתה. הם צולמו והיינו אמורים לכתוב משפט מייצג, ממצה על כל אחד שייתלה לצד הצילומים.
מה הבעיה אם כך, נכון? בסך הכל כמה מילים טובות שתלמידי יא' יכתבו אחד על השני.
בתחילה חילקתי דפים ריקים והצעתי שכל תלמיד יבחר חמישה חברים ויכתוב עליהם, ואחר כך נבחר מישפטים מייצגים חיוביים על פי דעת הרוב והתלמיד עצמו.
אני חייבת לציין שהיצירתיות של תלמידי הפתיעה אותי, אם כי לא לכיוונים הנכונים. אכן היו כמה הברקות שהעלו צחוק על פני, אבל אופס, אפילו לא מילה טובה אחת להגיד.
ואז חשבתי שיהיה יותר קל אם כל אחד יכתוב כמה מילים טובות על עצמו. והנה הופתעתי כפליים, מסתבר שתלמידי ממש לא יודעים או בוחרים להיטיב מילים על עצמם.
ושוב אספתי ערימת דפים עם אימרות שפר וזרקתי לפח במפח נפש.
חשבתי אולי אביא מצבור של מישפטים, שורות משירים שתלמידי יבחרו מהם, אבל כשהתחלתי לחפש מצאתי שהכיוון כה מלאכותי, ושלא, שאסור לי לוותר, ושאת המילים אני צריכה להוציא מהם עצמם.
עליכם להבין, כל שיעור כזה, שלא מצליח ומתפוצץ מצריך אנרגיות משמעותיות מצידי בכדי שלא ידרדר לכאוס. ואני כמחנכת כיתה סמכותית למדי, מוצאת לעיתים קרובות, ששיעורי חינוך הרבה יותר קשים לניהול מלדוש ולטחון בנושאים כה אטרקטיבים, בוערים וברומו של עולם המתבגר, כמו גלות בבל ועזרא ונחמיה. זכרונם לברכה.
שבוע לפני היום הגדול, ולא היה עדיין בנמצא בדל משפט מייצג, לפאר ולו תלמיד אחד.
הייתי נואשת למדי, ושקלתי לוותר כשנכנסתי לשיעור. אין לי מושג מה בדיוק קרה שם, שוב דיברתי לתלמידי שאני כה אוהבת. בחרתי תלמידה צחקנית במיוחד ודיברתי על האור שיש לה בעיניים כשהיא צוחקת. פתאום מישהו זרק הברקה יפה שאיפיינה את התלמידה. משהו נפרץ וצצו עוד ועוד הברקות משמחות.
מישפטים חבריים, הומוריים נזרקו לחלל הכיתה ברגע של חסד.
אמנם, בין לבין לא נפקד לחלוטין מקומן של הערות נושכניות עד אכזריות, אבל בסוף אותו שיעור יצאתי עם שישה משפטים מאפיינים חיוביים שתלמידי הרעיפו אלה על אלה, שהתקבלו על דעת הכיתה כולה כמאפיינים, וגם על דעת התלמידים הנבחרים.
אז הבנתי שאלה השיעורים הכי חשובים שאני יכולה לתת לתלמידי. שיעורים לחיים.
בשיעור שלאחר מכן מצאו התלמידים עוד שישה מאפיינים. ואז אחד מהתלמידים אמר לפתע, רגע, מה עם יודית. צריך לתת גם ליודית מאפיין. ואני כל כך הופתעתי שהם בכלל רואים בי עמיתה שצריכה להיות איתם על הקיר, שמיד השפלתי את עיני וכיוונתי לעסוק באלה שעדיין לא נמצאו להם מילים מתאימות.
בשיעור האחרון כמעט וסיימנו את המלאכה, היה לנו אוצר של משפטים חיוביים מחייכים על כל אחד ואחד. ואז שוב נזרק , אבל ליודית עוד לא מצאנו. וכבר לא היה לי לאן לברוח. אז קצת הסתובבתי ללוח, וקצת כיחכתי בגרוני מרוב התרגשות, כשהם העלו מילים יפות, מילים מתוקות, על המורה שלהם. עלי.
עכשיו זה היה תורי לקבל שיעור לחיים. ללמוד לקבל את המקום שלי אצלם.
היום התקיים יום מעשים טובים. כשרונות חדשים נולדו, ציירים, מאיירים וצבעים מוכשרים נתגלו.
על הקיר מול הכניסה בכיתה מתנוסס עץ החיים, מעשה כפיו של תלמיד כשרוני. על קיר אחר צוייר צרור בלונים צבעוניים, המציינים ימי הולדת. כמובן שלתלמידי היה ברור שבין הבלונים יתנוסס גם הבלון שלי.
ואם מסתכלים היטב, בין שלל המישפטים ניתן למצוא את המילים: 'יודית, מכל שורה עושה שיר'.
וזו המתנה שאני קבלתי מתלמידי ביום מעשים טובים. יש מתנות שאין להן שיעור.
תראו אותה נלחצת מתכווצת לא מתפרסת אפילו
על קצה סיכה,
תמיד מתקפלת, מתנצלת, מעלימה את עצמה
מיס הודיני המהוהה.
אין לה מקום, מה לה מקום, היא לא צריכה מקום,
נושמת, רק מעט אוויר בבקשה.
.
לא לוקחת, דבר היא לא לוקחת, מנומסת,
תמיד מודה תודה,
מוחקת, הכל היא מוחקת, נמחקת, אין בה כעס
לא טינה לא אכזבה.
לא ברורה, שחורה לבנה אפורה, גם כשנמלטה
שבעה גמדים בסופו ששרתה.
.
ושמה בחוץ – הו איזה עוצם, כמה בוז, מרווח שנפתח
בין שמיים לאדמה
בין אדמה לאדמה
בין בית לחוץ
מתנשא מנוכר אור
כמה אור – ממרר בעיניים האור הארור.
.
אבל היא לא לוקחת, לא יודעת לקחת
שנים שרגילה לא לקחת
לא פותחת לא נפתחת,
ולאן תתגעגע ולמה היא תתגעגע
ומדוע כה נחמץ בה ליבה עכשיו.
.
הייתי אמורה להקריא באירוע גדול ונוצץ, ומחוסר מקום, ממש ברגע האחרון, דחפו אותי לחדר שהיו בו שלוש נשים, אחת מהן הייתה שרה נתניהו. הנשים שהיו מהודרות מאוד הסתכלו עלי במבט מודד, שמינית חיוכים מנומסים דוקרים על הפריק יוצרת הענייה.
לפתע קראו לנו לאכול, שרה נתניהו קמה בעצלתיים ממיטתה לובשת שמלה רקומה זהב, הסתכלה עלי, חברותיה באו אחריה, הן לא הציעו לי להצטרף. הייתי רעבה ומיוזעת מהגעה ארוכה ומתישה באוטובוסים, אמרתי לעצמי שאתקלח ואז אלך לאכול גם אני.
כל הדלתות של החדרים היו לבנות חסרות זיהוי, פתחתי דלת ועוד דלת בעוד מסדרון ועוד מסדרון עד שהגעתי למקלחות לבנות מהבילות אדי חלב. התפשטתי, אבל לא משנה כמה נאבקתי, מים לא יצאו מהברזים. לא מצאתי את בגדי בחזרה באדים הסמיכים, שמתי על עצמי מגבת קצרה שמצאתי בגישושי העיוורים ויצאתי לחפש את החדר. צעדתי במעגלים אינסופיים, כל הדלתות נדמו אותה דלת, וכל מסדרון נדמה לתאומו, הפכתי ערה לכך שהמקום דוחק אותי בהתמדה שוב ושוב ושוב בתנועה צנטרפוגאלית החוצה, אבל לאן שלא פניתי לא הצלחתי לשנות או להשפיע על הכיוון. בשלב מסויים מצאתי את עצמי באורח לא ברור במדשאה המטופחת עם המגבת הקטנה על עירומי המבוייש מחפשת נואשות את הדרך פנימה, נמצאת באורח לא ברור בחוץ, מעבר לעמדת השמירה. פניתי לשומרים ובקשתי מהם להיכנס בחזרה. הסברתי להם שאני מוזמנת למקום ושאיבדתי את הדרך, כבר ויתרתי על ההקראה ורק רציתי להגיע לבגדים שלי ולהתכסות.
אחד השומרים מדד אותי בפנים חתומות ושאל אם אני מכירה מישהו שיאשר שאכן הוזמנתי, רק את שמה של שרה נתניהו זכרתי. נאלמתי, ידעתי בבירור שאם יתקשרו אליה השומרים, היא תכחיש שהיא מכירה אותי באיזה שהוא אופן, וששהינו בחדר אחד.
עד כמה נמוך יכולה השירה לרדת בישראל?
אתמול קבלתי טלפון אקראי מחברה ששאלה אם אני שמחה על ששלושה שירים שלי פורסמו בספר לימוד אזרחות של מט"ח.
איזה ספר? שאלתי המומה. את רצינית? כמה שירים פורסמו? אילו שירים?
ולא ידעתי איך לחלק את ההרגשה, שמחה על כך ששירי נכנסו לספר בתוכנית הלימודים, או הכעס וחוסר האונים שאיש לא טרח לבקש את רשותי, או למצער, להודיע לי, לוודא שאין טעויות העתקה/הדפסה, ולפחות לזכות אותי בעותק.
מזמן שאני עדה לכך ששירי מתפזרים עם הרוח. אני שמחה על הפיזור, שלא תטעו. גאה ממש כשמיידעים אותי על "זו אני מדברת", שנמצא על קירות משרדים ובמחלקות של שירות לקוחות.
אבל משהו רע מאוד קורה, משוררות/יוצרות הפכו לשקופות.
במדינה שבה חיים וחיות מתים ומתות יוצרות בחיי עוני וחרפה. במדינה שבה מרוויחה, יוצרת, במקרה הטוב והמופלא שקל על ספר שירה. במדינה שבה הוצאות ספרים דורשות כסף על הוצאת ספר שירה. במדינה שבחנויות ספרים לא קיים שלט מובחן לשירה, ויש בקושי חצי עמודה לתחום (להבדיל, למשל, מהז'אנר היוקרתי והיצירתי של מיחזור תרנגולות מתות באינסוף סיפרי בישול). במדינה שבה אין בושה לבקש ממשורר להגיע על חשבונו ולהקריא חינם מפרי יצירתו לקהל משלם בכניסה. במדינה שבה אנשים עובדים כמו חמורים בכדי להכניס אוכל לפה ולספק לעצמם מיטה ותקרה, ואין להם שנייה פנויה ליצירה. במדינה בה מקוצצות באכזריות ולא נותרו קרנות לשירה, במדינה הזאת אני מגלה לתומי ששלושה שירים שלי נלקחו לספר לימוד באזרחות, ואני אפילו לא ידעתי שאני.
במדינה כזאת אני מגלה לתומי, חודש לפני, שוב דרך חבר שהתקשר "לברך", שכתב עת של מוסד ערכי להכשרת מורים, העתיק חצי שיר שלי מעיתון הארץ, הציג אותו כשיר שלם, וכן, שוב, ללא פנייה אלי וללא בקשתי. וכמה כאב לי ששיר שלי מופיע בחלקו, ללא הבית המסיים, ללא הפואנטה. וכמובן ללא פרטים עלי. וכן, זה בסך הכל שיר. מי זו היוצרת?? יללה, ניקח, נשתמש, ממילא עוד דקה נזרוק, מה פתאום דקה, שנייה מספיקה, ומה זה חשוב חצי שמצי.
וכן, רבותי, קוראים לזה גזילה.
ואני אפילו לא היה עולה בדעתי לבקש שקל, תהיו בטוחים. אם מישהו היה פונה ומבקש.
לכן כל כך חשוב "מאבק השירה". וטועה אורי הולנדר כשהוא תוקף מאבק של משוררות ומשוררים, על כך שמגיע להם מקום ראוי, פינה לנשום, במדינת הרגל הגסה, הנצלנית, הכה בוטה שלנו.
כי אין לי מושג כמה נמוך מזה ניתן לרדת. אם כי למדתי שבעינייני ניצול, היצירתיות האנושית היא בלתי נדלית.
אני מזמינה אתכם לכנס שייתקים ביום ה', ב 15 בחודש, בבית העם, רח' רוטשילד 69, תל אביב, שיתחיל בחמש בערב.
בואו, נקריא שירים, יהיה כייף. וחשוב לבוא. ולא רק למשוררות ולאוהבות ואוהבי שירה. ואולי גם נלמד לא לזלזל בעצמנו, בכל תחום, לא משנה מהו. להרים ראש. שהרי אני משוררת לעזאזל, לקחו לי חמישים ומשהו שנה להגיד את המילה. הנה זקפתי ראש של משוררת.
בטרם ירד הלילה 
