Category Archives: חינוך הוראה

ומה אני קבלתי ביום מעשים טובים

                                                                                                       .

כשהמנהל שלי הודיע על 'יום מעשים טובים', די נפל לי הלב. יום מעשים טובים הפך אצלנו למסורת מהשנה הראשונה לקיומו של בית הספר. ביום זה אנחנו צובעים את הכיתות והחללים הציבוריים. שותלים מחדש את הגינה ומקשטים.

אנחנו סופרים שנה שלישית להיווסדנו, ואני נחשבת למחנכת  'הכי ותיקה'. בשנה הראשונה כשקבלתי את כיתה ט' שלי, היום הסתיים במריטת שיערותי כשאני מבוססת בכמויות עצומות של צבע ששפכו תלמידי הנמהרים שמיהרו להסתלק ולהותיר אותי חסרת ישע, כפי שגברת עם שתי ידיים שמאליות (נבדק והוכח מדעית!) יכולה להיות.

בשנה שעברה ניצלתי, הגיעו לסייע מלאכי שרת בשר ודם מרשות שדות התעופה. ניצח עליהם גבר סמכותי לתפארת, שהשיב חיים וצבע לקירות המקושקשים לעייפה בהינף מברשת בוטחת. סייעו עימו שלוש מלאכיות מסבירות פנים שכמעט ונפלתי על צווארם בתודת אמת.

לכן, אתם מבינים, לא בדיוק ששתי, ואפילו נחרדתי למשמע בואו המתקרב של היום השנתי, ובמיוחד שאיבדנו את המלאכים הטובים מרשות שדות התעופה. גזירה של בוס חדש שמאמין בעבודה נטו ולא בהבלים מפוקפקים כמו התנדבות עובדיו בבית ספרנו הצנוע, על חמש כיתותיו, שבאור יהודה.

לאחר דיונים אין ספור, סגרו התלמידים על עץ שיפאר את אחד מקירות הכיתה. הם צולמו והיינו אמורים לכתוב משפט מייצג, ממצה על כל אחד שייתלה לצד הצילומים.

מה הבעיה אם כך, נכון? בסך הכל כמה מילים טובות שתלמידי יא' יכתבו אחד על השני.

בתחילה חילקתי דפים ריקים והצעתי שכל תלמיד יבחר חמישה חברים ויכתוב עליהם, ואחר כך נבחר מישפטים מייצגים חיוביים על פי דעת הרוב והתלמיד עצמו.

אני חייבת לציין שהיצירתיות של תלמידי הפתיעה אותי, אם כי לא לכיוונים הנכונים. אכן היו כמה הברקות שהעלו צחוק על פני, אבל אופס, אפילו לא מילה טובה אחת להגיד.

ואז חשבתי שיהיה יותר קל אם כל אחד יכתוב כמה מילים טובות על עצמו. והנה הופתעתי כפליים, מסתבר שתלמידי ממש לא יודעים או בוחרים להיטיב מילים על עצמם.

ושוב אספתי ערימת דפים עם אימרות שפר וזרקתי לפח במפח נפש.

חשבתי אולי אביא מצבור של מישפטים, שורות משירים שתלמידי יבחרו מהם, אבל כשהתחלתי לחפש מצאתי שהכיוון כה מלאכותי, ושלא, שאסור לי לוותר, ושאת המילים אני צריכה להוציא מהם עצמם.

עליכם להבין, כל שיעור כזה, שלא מצליח ומתפוצץ מצריך אנרגיות משמעותיות מצידי בכדי שלא ידרדר  לכאוס. ואני כמחנכת כיתה סמכותית למדי, מוצאת לעיתים קרובות, ששיעורי חינוך הרבה יותר קשים לניהול מלדוש ולטחון בנושאים כה אטרקטיבים, בוערים וברומו של עולם המתבגר, כמו גלות בבל ועזרא ונחמיה. זכרונם לברכה.

שבוע לפני היום הגדול, ולא היה עדיין בנמצא בדל משפט מייצג, לפאר ולו תלמיד אחד.

הייתי נואשת למדי, ושקלתי לוותר כשנכנסתי לשיעור. אין לי מושג מה בדיוק קרה שם, שוב דיברתי לתלמידי שאני כה אוהבת. בחרתי תלמידה צחקנית במיוחד ודיברתי על האור שיש לה בעיניים כשהיא צוחקת. פתאום מישהו זרק הברקה יפה שאיפיינה את התלמידה. משהו נפרץ וצצו עוד ועוד הברקות משמחות.

מישפטים חבריים, הומוריים נזרקו לחלל הכיתה ברגע של חסד.

אמנם, בין לבין לא נפקד לחלוטין מקומן של הערות נושכניות עד אכזריות, אבל בסוף אותו שיעור יצאתי עם שישה משפטים מאפיינים חיוביים שתלמידי הרעיפו אלה על אלה, שהתקבלו על דעת הכיתה כולה כמאפיינים, וגם על דעת התלמידים הנבחרים.

אז הבנתי שאלה השיעורים הכי חשובים שאני יכולה לתת לתלמידי. שיעורים לחיים.

בשיעור שלאחר מכן מצאו התלמידים עוד שישה מאפיינים. ואז אחד מהתלמידים אמר לפתע, רגע, מה עם יודית. צריך לתת גם ליודית מאפיין. ואני כל כך הופתעתי שהם בכלל רואים בי עמיתה שצריכה להיות איתם על הקיר, שמיד השפלתי את עיני וכיוונתי לעסוק באלה שעדיין לא נמצאו להם מילים מתאימות.

בשיעור האחרון כמעט וסיימנו את המלאכה, היה לנו אוצר של משפטים חיוביים מחייכים על כל אחד ואחד. ואז שוב נזרק , אבל ליודית עוד לא מצאנו. וכבר לא היה לי לאן לברוח. אז קצת הסתובבתי ללוח, וקצת כיחכתי בגרוני מרוב התרגשות, כשהם העלו מילים יפות, מילים מתוקות, על המורה שלהם. עלי.

עכשיו זה היה תורי לקבל שיעור לחיים. ללמוד לקבל את המקום שלי אצלם.

היום התקיים יום מעשים טובים. כשרונות חדשים נולדו, ציירים, מאיירים וצבעים מוכשרים נתגלו.

על הקיר מול הכניסה בכיתה מתנוסס עץ החיים, מעשה כפיו של תלמיד כשרוני. על קיר אחר צוייר צרור בלונים צבעוניים, המציינים ימי הולדת. כמובן שלתלמידי היה ברור שבין הבלונים יתנוסס גם הבלון שלי.

ואם מסתכלים היטב, בין שלל המישפטים ניתן למצוא את המילים: 'יודית, מכל שורה עושה שיר'.

וזו המתנה שאני קבלתי מתלמידי ביום מעשים טובים. יש מתנות שאין להן שיעור.

שנה חדשה

מאז שיצא הספר, לפני כשנתיים וחצי ("זו אני מדברת", הוצאת "בבל", 2009), אני בסוג של מסע מזורז.

לפני הוצאת הספר פרסמתי בהרבה כתבי עת מגוונים, והרגשתי שהעולם הסיפרותי קבל אותי באהבה.

מצאתי את חברי לדרך, את חברי "גרילה תרבות", שאתם אני פעילה, ולמעשה אני כבר לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלי החלק המהותי הזה, שנקרא שירה חברתית.

הספר הפתיע, קבל תשומת לב, ולמעשה זכה בשלוש זכיות: בחסות קרן "קסת", בפרס "טבע", וממש בימים אלה, ב"פרס דוד לויתן". (טעות, נוספו  לי שם עשר שנים מופלגות בלבד)

הזכיות הללו, הן אמורות לשכנע אותי שאני "משוררת". ובאמת, אני מרגישה יותר טבעי כשמזמינים את "המשוררת יודית שחר" להקריא. אבל בתוכי אני בסך הכל כותבת שירים, שלפעמים מדברים לאנשים מסויימים, ומשוררת זו מילה גדולה מאוד, גדולה מדי.

לא בריא לאדם שייקרא לעצמו משורר. (הוא מתנפח כמו בלון אוויר חם ופולט מילים עטופות שביעות עצמית של ילד מגודל)

במסע הזה שאני עושה עם לידת הספר שלי, אני לומדת.

אני לומדת שלשירה יש כוח, למרות שבחנויות הספרים של צומת, סטימצקי ועוד, לא קיים מדף עם ריבוע האותיות המובחן: ש י ר ה .

אין, התרבות הישראלית מוחקת את משורריה. מוחקת אותם מהתודעה, מהקיום.

אני לומדת עד כמה השירה היא שברירית, חד פעמית. וכל מילה של עורך, יכולה לקחת אותה ממני להרבה מדי חודשים.

אני לומדת ששירה היא מהות, התחייבות, צלילה. ובעבודה שאני עושה, העבודה שאני כה אוהבת ומחוייבת לה, מחנכת ומורה להיסטוריה בבית ספר של הזדמנות אחרונה, ישנה התנגשות בין שתי המהויות.

להיות מורה לנוער בסיכון זה להיות קשוב ופנוי עשרים וארבע שעות ביממה. ומכיוון שאני עובדת הרבה שעות, תמיד עובדת, ולא רק בבית הספר, אני צריכה להיות קוסמת בכדי להמשיך לכתוב.

אומנות צריכה פניוּת רגשית ומחשבתית, ופניוּת רגשית ומחשבתית זה מותרות של עשירים שלא צריכים להתפרנס. (לכן, מן הסתם השירה הייתה לאורך ההיסטוריה סוגה אליטיסטית במופגן).

שנה טובה לקוראי, מה אני יכולה לאחל לכם מעבר לאיחולים השכיחים והכה נכונים, אושר, בריאות, שלום ושמחה?

ובכן, שתהיו עצמכם, ושתדעו לזהות את עצמכם, ושלא תוותרו על עצמכם, בעולם בו ביטוי עצמי מלא הוא דרישה ובו זמנית גם מותרות.

 

                                                                                                                                               .

מ – ה – פ – כ – ה – ה – ה ! – ! – !


ימים באו, ימות המשיח של החברה הישראלית.

שנים צעדתי עם קומץ חברים בהפגנות, אנשים בהו בנו מעל צלחת עמוסה במסעדה, מסוממים מארוחה עיסקית במחיר מציאה (משכורת של חצי יום עבודה בסך הכל), צפו בנו על מדרכות לא מצטרפים. אנחנו היינו הזומבים שמבקשים תיקון חברתי.

בשלושת השבועות האחרונים התהפכה התמונה, אני נבלעת בהמון רב, נקודה בין נקודות, עם גדול שיוצא, עם שהעלה את שילוש האותיות  צ – ד – ק  על דל שפתיו.

וכמה התעקמנו, וכמה היזנו לנו את המחשבה, כאילו שיש שיטה אחת ואין בלתי לה, או שאתה חזיר שזולל אחרים, או שאתה אבק, ושתמות אבק, כי אדוני הארץ, הון ושילטון, לא מעסיקים את ראשם המפוטם באבק אדם שאין כבר מה לסחוט ממנו יותר.

"את/ה לא יעיל למערכת. גברת, אדון, הזדרזו. קפצו ממגדל גבוה ואנא דאגו לנקות את השרידים לפני. הדם שאתם מתיזים מכתים את השיש היוקרתי."

הכל קבלנו ולעסנו ושתקנו. הצמחנו דור של צמיתים חסרי זכויות, עבדים חרוצים שמובלים, צאן לטבח, לפנסיה עשוקה, לזיקנה חסרת כבוד.

הכל בלענו, רווחה, בריאות, חינוך מופרטים.

אנחנו, מורי ישראל, בחסות מדינת ישראל ומערכת החינוך שולחים ילדים שיש להם ל"מסעות שואה", ולא מתביישים להלבין פניהם של הילדים הרבים שאין להם. מערכת של הפרד ומשול כבר במסגרת המתקראת "חינוך".

ובכדי להדגים את מערכת העיוותים שהשתלטה לנו על המוח, אתן שתי דוגמאות אישיות נפוצות לתגובות מעוותות טיפוסיות של הישראלי המצוי.

דוגמא ראשונה. כשאני מספרת על השכר שלי כמורה במערכת החינוך, ומציינת שאני עובדת עם נוער בסיכון, מזדרז הישראלי המצוי להסכים אתי שהשכר מביש, ואז לגלגל את עיניו בצדקנות ולומר: "את עושה עבודת קודש, הסיפוק שלך שווה הכל".

אז יש לי בשורה לבשר לעם ישראל, גם מי שעובדת עבודת קודש כמוני, לא יכולה להאכיל את ילדיה בחגבים מזדמנים ולחיות תחת סלע. גם "עובדי קודש" צריכים לקנות גבינה לסנדביץ' של הילד לבית הספר, לשלוח אותו לרופא שיניים, או סתם לעמוד בתשלומי משכנתא, מים, ארנונה, חשמל, ועוד ועוד, בחיים שעולים בכל כך הרבה זיעה ונותנים כה מעט בתמורה.

דוגמא שניה. כשאני נשאלת כמה אני מרויחה עבור ספר שירי, שנמכר ב 79 שח בצומת ספרים, ואני עונה שקל אחד, מזדרז הישראלי המתחסד המצוי להזכיר לי, "אבל את השירים לא כתבת בשביל כסף". אז כן רבותי, לא חושבת שיש מישהו שכותב שירה עבור כסף. פזמונאות אולי. אבל איך אוכל לכתוב שירים כשאני עובדת מבוקר עד ערב בשלוש משרות בכדי לצוף ולא לשקוע. מתי אוכל לחשוב על השיר הבא, לכתוב את השיר הבא? זו הסיבה שיוצרים צריכים להרוויח קצת כסף, קצת, בכדי שיהיו כל כך מופקרים, שאולי, יום אחד בשבוע, אפילו שלוש שעות, יהיו חופשיות בכדי ליצור את היצירה הבאה.

ועדיין אני לא רוצה לסיים במילים על העבר, אלא במילים על העתיד.

העם שלי, הישראלים, הוכיחו בשלושת השבועות האחרונים שהם יודעים להילחם. יודעים להילחם על הצדק. צ-ד-ק זו לא מילה מגונה, וזו לא מילה יחסית.

עם שלי, אני מבקשת, בואו בכל מוצאי שבת. נבוא בהמונינו להילחם על הצדק שלנו, על הצדק שקנינו בעבודה קשה, בדם יזע ודמעות. אל תתפשרו ואל תוותרו, ואל תתנו להון ושילטון לסמם אותנו שוב בהבטחות שווא ובשקרים. בואו בהמונינו עד שתקום מהפיכה חברתית שמשמעותה צדק.

מילים מגששות או מילים על תקווה

מזמן שלא כתבתי לבלוג. יש לכך מספר סיבות. ראשית, מחסור בזמן.

אבל ייתכן שהסיבה העיקרית דווקא קשורה במהות העבודה שלי. מאז ספטמבר אני עוסקת בעבודה שלשמה עשיתי את ההסבה לחינוך מיוחד בגיל ארבעים, ואליה התכוונתי כל חיי. אני מלמדת ומחנכת  בתיכון חדש לתקשורת, שאסף אליו את התלמידים שנשרו ממערכת החינוך באור יהודה. תיכון עם לב ונשמה וצוות מקצועי נדיר, רובו מגיע מתחום התקשורת. אני אוהבת את עבודתי, את התלמידים והצוות, זו עבודה מחייבת שבאה מתוך אג'נדה חברתית ותפיסת עולם וחיים. זה תפקיד כל כך דורש וכל כך ממלא בו זמנית, איך אוכל לכתוב על מרכז החיים שלי, כשהמהות הכי חשובה של החינוך היא האדם, ואני אינני יכולה לספר לכם דבר על תלמידי, או על קורותי עמם.

זו הסיבה העיקרית להשתתקותי, ואולי להשתתקותם של מורים בכלל. אולי עם הזמן אשכיל לשלב בבלוג פכים קטנים מהמהות הזאת. הנה אני עושה את צעדי הראשונים, הכתיבה חסרה לי.

השבוע חגגתי יום הולדת. הגעתי לבית הספר ועל דלת הכניסה נכתב באותיות צבעוניות: "ליודית שלנו יש יום הולדת. מזל טוב".

השלנו קרע את לבי, לא זוכרת מקום עבודה שהייתי בו שלנו.

בלילה גם זכיתי לחגיגת הפתעה. בני, שהגיע באיחור כבד מעבודה, וירש ממני את המגושמות המרחפת, העיר אותי עם שאר ילדי, באחת, כשהוא ממטיר עלי בשלומיאליות מופלגת מיים מארגטל פרחים עצום מימדים. מזל שהעוגה הייתה בידיים אחרות.

כך שחגגתי באמת ובתמים ובצורה מגוונת.

דבר נוסף שתורם לשתיקתי היא מציאות החיים שלנו.

עולם של תמורות, מי היה מאמין שהפייסבוק יהווה גורם מרכזי בהתארגנות מהפיכות חברתיות בעולם הערבי. ובספטמבר תקום לנו מדינה פלשתינאית, נרצה לא נרצה, והמנהיג שלקחנו לנו חדל אישים, חסר אג'נדה, בובה מנווטת לחיצה חסרת עמוד שידרה, שלא לדבר על חזון.

הדבר היחיד שהוא טוב בו  זה למכור את המדינה, להפריט אותנו לחבריו המולטי עשירים.

זוג צעיר צריך להיות מיליונר בכדי להשיג קורת גג, בית. הייתם מאמינים? ולמה בעצם אני מדברת על זוגות, מה עם אנשים בודדים, להם לא מגיעה קורת גג נטולת  גחמות בעלי בית תאבי בצע?

מעמד ביניים מחוק ומרושש, עוני, בערות, מצוקה. מדינה של גמילות חסדים, רבנים מחוללי ניסים ולוביסטים צינים של בעלי עיניין חמדנים. פשיטת רגל מוסרית, התנפצות האידאולוגיות.

אבל אני לא רוצה להיות נביאת זעם, ולא כתבתי את הפוסט הזה בכדי לדבר על פוליטיקה, בשביל זה לא צריך אותי, פותחים עיתון ונהיה שחור על הנשמה. אני מביאה את הזווית האישית שלי ואני שואלת בשבוע בו אני מתבגרת בעוד שנה, איך אוכל לטעת ביטחון בתלמידי בעתיד טוב יותר, בעולם טוב יותר, בימים חשוכים כאלה?

שהרי בכדי להביא תקווה אני חייבת להיות בעלת תקווה, ואני תוהה מאין הכוחות ואיך אשמור על הכוחות והאמונה שנמצאים בי, שקיים עולם טוב יותר, צודק יותר, שיוויוני יותר, שלמענו כדאי לחיות.

איך אשמור על האמונה הזאת שלא תדעך לנוכח המציאות המייאשת.

הוראה היום, אלטרואיזם?

 

לא הייתי כאן מזה זמן, הקיץ שיתק אותי, המצב.

השיר האחרון שהעליתי על רוז היה גרוע, כשכתבתי עליה נורא נורא כאב לי, ולא יכולתי לראות את השיר בסטנדרטים של 'יצירה'. למחרת הבנתי שכתבתי שיר גרוע. ולמרות שמחקתי הפוסט לא נעלם, אם כי לא ניתן היה להגיב לו, ואולי כך נמנע ממני מטר עגבניות וביצים מצד הקהל, למרות שמחירם בשוק האמיר בימים אלה.

כאב של ילדים מטריף אותי, כאבם של חסרי האונים אין לו כפרה.

אלוהים לא  אוהב את ילדי הגן, ולא מתעניין בהם, ואם קיים איזשהו כוח עליון, אין לו תכונות אנושיות כמו דאגה ואיכפתיות, שקיימות אצל חלק מבני הגזע האנושי.

לכן אנחנו צריכים למצוא את פינת הגן הקטנה האנושית בחובנו, ולטפח אותה. רק בני אדם יכולים להשפיע על גורל בני אדם אחרים.

אני מורה לחינוך מיוחד בתיכון ברמת גן. השכר זעום ומגוחך, עדיף לי להגדיר אותו כמגוחך, משום שאחרת אצטרך לומר מעליב, אני מעדיפה לגחך ולחנוק את העלבון.

אבל השכר שלי כמורה הוא לא רק עלבון, הוא בעיה כלכלית, לכן אני נוהגת לעבוד בכמה משרות במקביל. בשנה שעברה לימדתי בשלושה פרוייקטים שונים במקביל, בשני תיכונים ובמסגרת לימודי ערב.

השנה הייתי אמורה לעבוד בשתי משרות, אבל אחת התקצצה על ידי משרד החינוך שבועיים לפני תחילת שנת הלימודים, ונותרתי עם משרה אחת בלבד.

בינתיים אני קוראת בעיתונים על תוכניות לשינוי במערכת החינוך, אני מאוד בעד שינוי, אנחנו זקוקים לשינויים הללו מאוד, במידה ויהיו נכונות.

אבל מעבר לתוכניות הגדולות, האם זה לא ברור שללא שכר הגיוני רמת ההוראה תמשיך להדרדר במדרון תלול?

מורים עניים הם מורים ממורמרים, מורים עניים עסוקים בקיום, עובדים הרבה שעות ונשחקים.

מורים עניים לא יכולים להרשות לעצמם ללמוד ולהשתלם.

למורים עניים אין שאר נפש להסתכל על העולם בעיניים אופטימיות וסקרניות ולהעביר את התחושות הללו לתלמידים.

חברה טובה הציעה לי לחפש בתחום אחר, קישרה אותי עם מי שיעזור,

אפילו לא התקשרתי לברר מה היו אולי מציעים לי.

אני יודעת שזה לא אופנתי בכלל, אבל ממרום גילי וניסיוני התעסוקתי המגוון אני מוכנה להודות,

הרבה תפקידים עשיתי, וזו העבודה היחידה שאני יוצאת ממנה עם ברק בעיניים.

גם אם לימדתי שש שעות רצופות, ושבע, בכיתות חינוך מיוחד של תשעה עשר תלמידים, ללא סייעת, משום שבתיכון אינני מקבלת אפילו סייעת, עיני בורקות.

אני אוהבת את מה שאני עושה.

הקמתי כמה פרוייקטים ייחודיים, למשל סדנאות כתיבה יוצרת לילדים לקויים ואוטיסטים, ובשנה שעברה העברתי קבוצת ילדים בחינוך המיוחד בגרות יחידה ב' בהיסטוריה בהצלחה. (אין לכם מושג איזה מאמץ זה ואיזה ניצחון זה כשהם מצליחים, למורה ולתלמידים).

ובכל זאת, האם זו סיבה להעניש אותי בשכר כל כך נמוך?