בגרות בהיסטוריה, הגיע הזמן שמשרד החינוך יתבגר

לקחת קבוצה של בני נוער, בקושי קוראים וכותבים.

להסביר, להסביר, להסביר ושוב להסביר, לתת שאלות ושוב להסביר את התשובה.

לחלק דפי עבודה מפרקים ומסכמים ושוב להסביר.

לכתוב בחנים ומבחנים ושוב לתת את התשובות הנכונות ולהסביר.

לקשור קשר עם התלמידים, לראות אותם בעיניים ובלב  לגרום להם להגיע על בסיס קשר אישי.

להתקשר להעיר את התלמידים המאחרים, לשכנע את ההורים ואת התלמידים שהם מסוגלים.

לרדת למטה ולאסוף את התלמידים שלא עלו לכיתה, להתווכח עם אלה שמבקשים רק עוד סיגריה אחת, עשר דקות לאחר תחילת השיעור.

ולהסביר ולהסביר ולהיות ממוקד ועדיין מעניין, למרות שאי אפשר באמת לעצור ולחקור נושא מסויים לעומק כמו שצריך, כי מורי ההיסטוריה בישראל הם קבלני סיכומים משנות החמישים שמכתיב משרד החינוך, ובסוף השנה מחכה בחינה ואוי למורה ולתלמיד שלא יענו את התשובה המצופה מהם כנכונה.

לעצור כל כמה דקות לשקט, לשחרר לחמש דקות את התלמידים עם בעיות הקשב וריכוז, ובשיפולי המחשבה לתקתק שעון ולהשגיח מי חזר ומי לא.

להרגיע תלמידים מפריעים, להשגיח שהשותקים אינם עסוקים במשחק סוער בטלפון המוחבא מתחת לשולחן. לבקש שוב ושוב לכבות טלפונים ולא לסמס בשיעור.

לשים לב, תלמידה מסויימת נפלו פניה מזה כמה ימים. לדאוג, האם הכל בסדר איתה?

בהפסקה של חמש דקות למצוא זמן ולדבר איתה. לצלם את החומר לתלמידים שהחסירו.

לשוחח עם תלמיד שלא הגיע לשיעורים האחרונים, או סתם מנותק בשיעור.

להתחיל שיעור נוסף ולהסביר, להסביר ותמיד במאור פנים, באהבה ובאמונה.

כי אם אני לא אאמין בתלמידי, מי יאמין בהם?

ויום אחד לגלות שבקבוצה הנרפית והממורמרת ניצת זיק.

ותלמיד סקרן ראשון גורר אחריו אחד נוסף, ופתאום מתעורר שיח בכיתה, ואפילו

תחרות מי יודע יותר.

ומתעוררות שאלות, ואפילו מעניינות, וחשוב לעצור ולענות למרות שהסדין קצר מדי,

וכמות השעות לא מכסה על כמות החומר שצריך לכסות.

כי מה היא מהותה האמיתית של גברת היסטוריה אם לא הסקרנות, החקירה, הבדיקה והתובנה.

ומה שווה כל המלל ללא עצירה ותהיה בנושאי אתיקה, מוסר ואנושיות.

אבל יש ללמד מסת חומר עצום, שקוצץ ועוקר אינסוף פעמים מתובנה משמעותית,

על פי צווי שעה, במיסגרת 'מיקודים' אינסופיים. שמנוסח בטקסטים מגושמים, מנותקים,

שאין לתלמיד בן ימינו סיכוי להבין לעומק, מלבד שינון שיטחי.

וכבר התקרבנו לסוף השנה, ויש להחזיק את התלמידים המבוהלים על הגב,

ואסור אסור להניח לעייפים ולנרפים לנשור כמו מים מבין האצבעות. ואסור לוותר עליהם, אסור.

ולהתפעל מהניסוחיהם הראשונים המגומגמים, ולשבח בדל תובנה, ולרחם בציונים, ולתת עוד

צ'אנס ועוד צ'אנס ועוד צ'אנס, ולהבטיח ש'אל תדאגו תלמדו ויהיה בסדר'.

ולעשות מרתונים של למידה, להכיל את החרדות מהעומס והעייפות, ולתרגל עוד ועוד שאלות ממבחני הבגרות, כי ניסוחן כה ארכאי שהתלמידים לא מבינים את השאלה, גם כשהם כבר יודעים לשורר מתוך שינה על הרצל ובר כוכבא.

ואז מגיע היום הגדול. לחפש סוכריות על מקל, חלילה לא רגילות. כי איך אגיד בהצלחה, עם מבט אוהב ומאמין בעיניים, כשאינני מגישה לכל אחת ואחד, סוכריה על מקל?

והנה סוף סוף פתחתי את הבחינה, ומתגלות שאלות מופרכות, לא הוגנות, מכשילות!

ניסוחים מעורפלים, מקשים, מתחכמים, מתוך חומר שלא נכלל ישירות במיקוד.

הי, מפקחים מורמים מעם,  מתי התמודדתם לאחרונה עם כיתה ממוצעת בבית ספר?

איך תלמידי אמורים לדעת על שני שינויים שחלו במפת אירופה במאה ה 19

כשלמדו  רק דפוס שחרור לאומי אחד? להסיק הם אמורים??

איך תלמידי יכולים להסיק על השינויים שחלו במפת אירופה במאה ה 19,

כשאני, המורה שלהם, למדתי קורס סימסטריאלי באוניברסיטה בכדי לדעת.

למה אתם לא שואלים שאלות ברורות על ידע, במקום להתחכם וליטמון מלכודות.

האם זו דרככם להעביר את המסר שלימודי היסטוריה נועדו למתי מעט אליטיסטים?

פספסתם, מפקחים יקרים, תלמידי ישראל צריכים לקבל מסר שידע הוא דבר נגיש, ושיש טעם להתאמץ ולרכוש ידע. ושיש שכר ותוחלת למאמצים.

בימים כאלה, אני שוב ושוב שואלת את עצמי מה יש לי לעשות במוסד המתקרא מערכת החינוך,

אבל אני יודעת את התשובה. אני פה בגלל התלמידים.