Category Archives: ילדות

מדרגות הברזל

.

אתה, שדרכת במדרגות הברזל

וצעדת לשמיים

בגוף הכלה

בגוף המתכלה

בבשר הרך החיישן החושק החשוק

.

אתה, שטיפסת במדרגות הברזל

ופרצת לא לשמיים

עשב שוטה ליפך התפתל על מדרגות הברזל

עשב שוטה הסתרג על סורג שפה פצועה שסועה

חַבַק את שרירי ירכיך עולה

במדרגות ברזל אל דירת שני חדרים

עירומת כתלים עירומה

אבא אימא ניבטים תלויים חשופים

אמא אבא מביטים לא ממוסגרים

לא מסנגרים אבא אימא

וכמה אַשָם, ים אָשַם

.

עננים נתנו סימנים

אורות זהב היכו בבקרים מבעד סדקים

אבק נצבע זהב

בְּרו­ֹך נצבע בְּרו­­­ׁך נצרב זהב

אבק נצהב זהב

ברקים היכו זהב

זהב בער בעין העגורים השוקקים המפליגים

המתפרצים מתנפצים אל האור

זהב כילה בשדה חיטה ניצת בקלח השדה כשהלכת

ותמיד שבת ותמיד לא שבת

.

אתה, לך עם הגוף הכלה המתכלה

כליה בגוף הכלה

קללה בגוף הכלה המתכלה

חייה את הגוף

ואיך תחייה

.

היום בו איבדתי לצמיתות

.

זה היה היום בו איבדתי

והרבה כבר לפני נתהוו הסדקים

האיש שבגעגועים נהגתי להריח את בגדיו

חמוצים מעבודה

לא היה כבר אותו איש

וכבר לפני נתרבו הסדקים

אך ילדות קטנות נוהגות להמשיך להאמין

זו דרכן של ילדות ואין בלתי דרך אחרת

תמיד אותה המְתנה והנה פה ממש בפינה

נפתחת הדרך ואיזו הפתעה

צבעים קורצים זוהרים דוהרים זולגים

ממש פה אבא יכול לחזור לתמונה בחזרה

ולשנות דמות ודרך.

.                                                                                      .

זה היה היום,

הכלבלב הצמרי בכתמי מוקה חלב

המתין לי ילל התחנן שאקח –

לא העזתי –

שם בבית המתין אבא צל

ויש חוקים ויש עונשים.

רצתי הביתה – התחננתי לצל

שהיה ישוב על כסאו בבגדי עבודה בחצר –

נשבעתי – הבטחתי – ייחלתי – מכרתי נפשי –

צללית איש זו הייתה שנתרצתה וציוותה

להביא את הגור מהגשם.

מדובללים מצומררים דרכנו על סיפה של

ממלכת הצל,

עליכם להבין, זה כבר לא היה ממש אבא,

זה היה הצל שהדהד והיתל:

באמת האמנת שארשה?

זה היה הצל שציווה להשליך לרחוב

את גוש דפיקות הלב הרטוב בכתמי חלב מוקה.

זו לא הייתי אני ששחררתי נטשתי אותו לנפשו

תחת פנס רחוב צהוב עטור הילת אָשָם וגשם,

זו לא הייתי אני

וממש הייתי אני

זו הייתי אני ביום בו איבדתי את אבא לצמיתות.

.                                          .

.

.