התפרסם ב"הארץ", מוסף החג 'בדרכים', הארבעה באפריל
כביש ז'בוטינסקי, עשרה קילומטרים של זפת, ציר שמחבר את: תל אביב, רמת גן, בני ברק (כולל פרדס כץ) ופתח תקווה.
בפעם הראשונה שחציתי את הרוביקון הייתי חיילת לקראת סיום שירות, הציבו אותי בבסיס תל השומר. יום יום במשך ארבעה וחצי חודשים תמימים התנדנדתי באוטובוס שיכור בין אינסוף תחנות ושיוויתי נפשי למות, כמעט ודחפתי בידי את ידיות מושב הברזל מחופות פלסטיק קרוע, מתחננת שיזוז כבר, שיזוז, שייגמר הסיוט.
בי נשבעתי שכשאהיה בוגרת לעולם לא אסכים לעבור ולו פעם אחת את הדרך הכי מכוערת, הכי מזוהמת בעולם כולו.
לא עלה בדעתי באותם ימים רחוקים שסומנתי בגורל, שזהו ערוץ מרכזי שדרכו יזרמו חיי, מן הגלות בפתח תקוה שבמזרח, לעיר הולדתי האהובה תל אביב ולים הפתוח שבמערב. (על זה נאמר: אני במזרח אך לבי במערב).
גדלתי בצריף, על גבול חורשה ונחל זורם, זה נשמע כמו לקוח מאגדה של האחים גרים, אבל ילדותי עברה עלי במרכז תל אביב בין שני גשרים, גשר יד אליהו וגשר התקוה.
הנחל ואדי איילון, לפני שנכבש, נדרס, והפך לתעלת ביוב ולכביש מהיר שנקרא דרך איילון.
בלילות, כשהיה משתרר שקט, הייתי מאמצת את אוזני ומקשיבה, מדמה את רחש גלי הים נטמע ברעשי העולם.
התשוקה לטבע ולמים נטבעה בי כבר אז.
בסופו של דבר הביא אותי הגורל לגור בפתח תקוה, עיר משמימה מוכת תריסי פלסטיק, אך רוב עיסוקי נותרו בתל אביב.
לצאת בנסיעה בז'בוטינסקי זה לצאת בהרפתקה שסופה מי ישורנה, את יודעת את שעת היציאה אך אינך יכול לשער את שעת ההגעה. את יכולה לדעת את מקום היציאה, אך אינך יכולה לשער לאן תגיעי.
בכביש המרופט, המשובש, החפור תדיר, מרומזר רמזורים מקולקלים, מנווט שוטרי תנועה לא הגיוניים, ששיגרתו מופרעת תדיר על ידי נהגי אוטובוס גברתניים, נהגי מיניבוס מהמערב הפרוע, ונהגי מכונית היסטריים.
וכמובן הולכי רגל שפורצים לכביש ככל שיעלה בחפצם, מבלי להתרשם ממצב התחבורה ומבלי להתחשב בחייהם השבריריים.
בשלושים השנים שבהן אני נוסעת הלוך ושוב דבר לא השתנה. ומכיוון שאני משתמשת בשירותי התחבורה הציבורית, ואין לי את הפריוויליגיה להיות עסוקה בנהיגה, אני חשופה לפגעי הנוף האורבני הנשקף, מיש מש של ארכיטקטורה ישראלית מתפוררת, קירות חרוכים ואינסוף חרכי פלסטיק מושחרים חצי פעורים, הלומי פגעי זמן.
התמונה משתנה כשמתקרבים לבורסה, בצד המערבי של רמת גן בואכה תל אביב, גורדי שחקים נולדים חדשים לבקרים, ממריאים מתחרים זה בזה מי יחדור וינקב עמוק את כיפת השמיים.
וככל שהמיגדלים מתרוממים לנגוס ברקיע, כך מתעצמים הפערים בין האנשים, הרווח בין הקצוות הופך לבלתי נגיש, והחומות שבלב האנשים הולכות ומתגבהות.
לפני עשרים, שלושים שנה, יכולת למצוא את נציגי כל עם ישראל באוטובוס. היום התמונה הצטמצמה: אנשים קשי יום עמוסי סלים, חיילות וחיילים, חרדיות דוחפות עגלות, עולים חדשים ועובדים זרים בשלל לשונות וצבעים.
בשנים האחרונות מתרבים הקבצנים העולים לקושש את מנת לחמם בעיר הגדולה, וגם שיכורים ומסוממים.
האוטובוס הוא המיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, אוכלוסיות מוחלשות משתמשות בעיקר בתחבורה הציבורית, ובהתאמה זה הדימוי הרווח. כשאני מציינת שאני נוסעת באוטובוסים, הישראלי המצוי משתאה, מצמצם עיניו ובודק 'מה לא בסדר עם האישה הזאת'.
ולך תסביר לישראלי המצוי שלא כולם חולמים על גוש מתכת פרטי ליד הבית, הרי כדבר הזה לא יעלה על הדעת בעולם הפוסטקפיטליסטי שאימצנו בכזאת חדווה וללא צל של פקפוק.
הנסיעה על ציר ז'בוטינסקי באוטובוס הפכה אותי למי שאני. שמרה אותי על קרקע המציאות, נתנה לי עיניים ואוזניים לראות ולשמוע את המקום שבו אני חיה. ללמוד את בני האדם.
אורו של יהודה
אִיש לא תָבַע אֶת עֵלְבּוֹנָה,
מָזַל, מְפַשְפֶּשֶת בְּשִמְלַת עָנִייִם
קוסֶמֶת זְהוּבים של עֶשֶר אַגורות
מוֹנָה שְנֵי שקל שישים לְצומת אוֹר יְהוּדָה.
מָזַלִיקָה, לֹא תַו נָאֶה אחד לִרְפואה
פְּצוּעה מִבַּחוץ וּמִבִּפְנים
מָטְבִּיעה כְּבוֹדה בְּפַנים ששווִים שתי יריקות
וּשְתי רגליים נֵחְשַלות בּוֹגדות
בַּבּוץ כְּמו בָּחַייִם, בְּמדרגות האוֹטוֹבּוּס,
כּוֹשֶלוֹת לְאוֹרוֹ שֶל יְהוּדָה
ההיטלטלות החד גונית על כביש לבה רותחת, בימי קיץ, או בתוך מסך ערפל הולך ומעכיר, שאף משב של גשם לא יוכל לשטוף אותו, בימי החורף, מאלצת את הנפש לברוח, להגביה, לעוף.
החלימה שומרת על הנפש בפני התרסקות על מדרכות החיים. על כביש ז'בוטינסקי כתבתי את מירב שירי, שהרי זה גם מעט הזמן הפנוי שנותר לי בין לבין.
כמו השיר הזה, שמספר על אישה באוטובוס, שספק צופה ספק חולמת על אישה שמצמיחה כנפיים ומתעופפת מעל לז'בוטינסקי:
שמי טיציאן
וְאישה אחת הייתה
מַטָה צְוָואר בַּרְבּוּרָה לַבַן
אל עֶבֶר שמי טיציאן סגלגלים,
היא הייתה שם מעבר לחלון
אם כי השמים שמי בטון של סוף דצמבר היו
והעולם נסגר ברחם מים,
נדחקתי פנים לא פנים באוטובוס של משכימים
זגוגיותיו מהבילות מעורפלות,
ניתן היה לשמוע בבירור כשצעקה,
לא, לא צעקה, צחקה,
צחוקה מתמר מעלה
וזוג כנפיים לבנות חזקות
צמחו לה כך פתאום משום מקום
נשאו אותה מעל העיר הקרה המפויחת,
נשבעת לך כך היה
הנסיעה בציר ז'בוטינסקי היא הדלק למודעות החברתית שלי, היא הרצון לדבר על הדוממים שאין לשון שתדבר בשבילם. היא זו שגורמת לי לעסוק בפעילות חברתית ולהפגין כנגד העוולות שהפכו לחלק אינטגרלי של החיים במדינה.
התשוקה להרמוניה, לאדמה ירוקה, למים, מימי ילדותי, העונג להפוך אבן לאחר הגשם ולמצוא מתחת עולם שלם רוחש מסתתר, את התשוקה הזאת אין לי ברירה אלא לדחוק, ולקבל עלי את עול החיים בגוש הבטון הנקרא גוש דן.
ארבעה עשר קילומטרים של מרבד בטון מזויין, משתרעים מחוף הים ועד לביתי שבפתח תקוה.
מחלון חדר המגורים אני יכולה לצפות בארובת רידינג, ואני יודעת ששם ממש רובץ הים.
פעם, ביום חורף מופז, צלול וזוהר במיוחד, ראיתי באופק נצנוץ כחול של מים. אינני בטוחה שאכן היה זה הים, או שכל כך התאוויתי עד שראיתיו. אך גם אם לא באמת ראיתי, אין זה חשוב, משום שלא קיים על פני האדמה הדבר שימנע מהנפש להתאוות ולחלום.
הַגֶּשֶׁר
הַפְּרָטִים היומיומיים מְטשטשים אֵת הַתְּמוּנָה
וְעָלֶיהָ לְהַשְׁגִּיחַ כְּשֶׁהִיא מְהלֶכֶת על גֶּשֶׁר
לְפָנֶיהָ נפרשים אֵינְסוֹף גְשרים
בסופם תָּמִיד יְחַכּוּ הַזּוֹנוֹת, הַקַּבְּצָנִים, השיכורים,
מֵאֲחוֹרֶיהָ יָמִים מיילְלִים נבעטים ברגליים חֲסְרוֹת רַחֲמִים,
אַבָּא, הִבְטַחַתְּ שתרשה לִי אַבָּא.
צֶמֶד יְלָדֶיהָ מְאֲזְנִים ברחמה, לא לִיפול אַסּוּר לִיפול, מִתַחַתְּ לפלדה המרצדת.
אַרְבַּעַת אֲלָפִים שקלִים ללא נְסִיעוֹת מנחיתים אוֹתָהּ למרצפות
רחוק מחלומות, קָרוֹב מִכְדֵי שאושר פתאומי יפרוץ
אֵת טַבַּעַת הָעֲצַמוֹת הסוגרות בְּבֵית הֶחָזֶה,
יְאַלְחֵש אֵת לִיבָּה בְּגַז קַלִיל יתפיח אוֹתוֹ
לְבלוֹן מֶשִׁי מַוְוריד שייסחוף לְעֶבֶר
וְהַרְחֵק מִשְמֵי האפֵילָה
המכבידים על הַגֶּשֶׁר
(השירים מתוך "זו אני מדברת", הוצאת בבל, 2009)
בטרם ירד הלילה 
