Category Archives: כללי

שנה חדשה

מאז שיצא הספר, לפני כשנתיים וחצי ("זו אני מדברת", הוצאת "בבל", 2009), אני בסוג של מסע מזורז.

לפני הוצאת הספר פרסמתי בהרבה כתבי עת מגוונים, והרגשתי שהעולם הסיפרותי קבל אותי באהבה.

מצאתי את חברי לדרך, את חברי "גרילה תרבות", שאתם אני פעילה, ולמעשה אני כבר לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלי החלק המהותי הזה, שנקרא שירה חברתית.

הספר הפתיע, קבל תשומת לב, ולמעשה זכה בשלוש זכיות: בחסות קרן "קסת", בפרס "טבע", וממש בימים אלה, ב"פרס דוד לויתן". (טעות, נוספו  לי שם עשר שנים מופלגות בלבד)

הזכיות הללו, הן אמורות לשכנע אותי שאני "משוררת". ובאמת, אני מרגישה יותר טבעי כשמזמינים את "המשוררת יודית שחר" להקריא. אבל בתוכי אני בסך הכל כותבת שירים, שלפעמים מדברים לאנשים מסויימים, ומשוררת זו מילה גדולה מאוד, גדולה מדי.

לא בריא לאדם שייקרא לעצמו משורר. (הוא מתנפח כמו בלון אוויר חם ופולט מילים עטופות שביעות עצמית של ילד מגודל)

במסע הזה שאני עושה עם לידת הספר שלי, אני לומדת.

אני לומדת שלשירה יש כוח, למרות שבחנויות הספרים של צומת, סטימצקי ועוד, לא קיים מדף עם ריבוע האותיות המובחן: ש י ר ה .

אין, התרבות הישראלית מוחקת את משורריה. מוחקת אותם מהתודעה, מהקיום.

אני לומדת עד כמה השירה היא שברירית, חד פעמית. וכל מילה של עורך, יכולה לקחת אותה ממני להרבה מדי חודשים.

אני לומדת ששירה היא מהות, התחייבות, צלילה. ובעבודה שאני עושה, העבודה שאני כה אוהבת ומחוייבת לה, מחנכת ומורה להיסטוריה בבית ספר של הזדמנות אחרונה, ישנה התנגשות בין שתי המהויות.

להיות מורה לנוער בסיכון זה להיות קשוב ופנוי עשרים וארבע שעות ביממה. ומכיוון שאני עובדת הרבה שעות, תמיד עובדת, ולא רק בבית הספר, אני צריכה להיות קוסמת בכדי להמשיך לכתוב.

אומנות צריכה פניוּת רגשית ומחשבתית, ופניוּת רגשית ומחשבתית זה מותרות של עשירים שלא צריכים להתפרנס. (לכן, מן הסתם השירה הייתה לאורך ההיסטוריה סוגה אליטיסטית במופגן).

שנה טובה לקוראי, מה אני יכולה לאחל לכם מעבר לאיחולים השכיחים והכה נכונים, אושר, בריאות, שלום ושמחה?

ובכן, שתהיו עצמכם, ושתדעו לזהות את עצמכם, ושלא תוותרו על עצמכם, בעולם בו ביטוי עצמי מלא הוא דרישה ובו זמנית גם מותרות.

 

                                                                                                                                               .

המוזות מרחוב ז'בוטינסקי

התפרסם ב"הארץ", מוסף החג 'בדרכים', הארבעה באפריל

כביש ז'בוטינסקי, עשרה קילומטרים של זפת, ציר שמחבר את: תל אביב, רמת גן, בני ברק (כולל פרדס כץ) ופתח תקווה.

בפעם הראשונה שחציתי את הרוביקון הייתי חיילת לקראת סיום שירות, הציבו אותי בבסיס תל השומר. יום יום במשך ארבעה וחצי חודשים תמימים התנדנדתי באוטובוס שיכור בין אינסוף תחנות ושיוויתי נפשי למות, כמעט ודחפתי בידי את ידיות מושב הברזל מחופות פלסטיק קרוע, מתחננת שיזוז כבר, שיזוז, שייגמר הסיוט.

בי נשבעתי שכשאהיה בוגרת לעולם לא אסכים לעבור ולו פעם אחת את הדרך הכי מכוערת, הכי מזוהמת בעולם כולו.

לא עלה בדעתי באותם ימים רחוקים שסומנתי בגורל, שזהו ערוץ מרכזי שדרכו יזרמו חיי, מן הגלות בפתח תקוה שבמזרח, לעיר הולדתי האהובה תל אביב ולים הפתוח שבמערב. (על זה נאמר: אני במזרח אך לבי במערב).

גדלתי בצריף, על גבול חורשה ונחל זורם, זה נשמע כמו לקוח מאגדה של האחים גרים, אבל ילדותי עברה עלי במרכז תל אביב בין שני גשרים, גשר יד אליהו וגשר התקוה.

הנחל ואדי איילון, לפני שנכבש, נדרס, והפך לתעלת ביוב ולכביש מהיר שנקרא דרך איילון.

בלילות, כשהיה משתרר שקט, הייתי מאמצת את אוזני ומקשיבה, מדמה את רחש גלי הים נטמע ברעשי  העולם.

התשוקה לטבע ולמים נטבעה בי כבר אז.

בסופו של דבר הביא אותי הגורל לגור בפתח תקוה, עיר משמימה מוכת תריסי פלסטיק, אך רוב עיסוקי נותרו בתל אביב.

לצאת בנסיעה בז'בוטינסקי זה לצאת בהרפתקה שסופה מי ישורנה, את יודעת את שעת היציאה אך אינך יכול לשער את שעת ההגעה. את יכולה לדעת את מקום היציאה, אך אינך יכולה לשער לאן תגיעי.

בכביש המרופט, המשובש, החפור תדיר, מרומזר רמזורים מקולקלים, מנווט שוטרי תנועה לא הגיוניים, ששיגרתו מופרעת תדיר על ידי נהגי אוטובוס גברתניים, נהגי מיניבוס מהמערב הפרוע, ונהגי מכונית  היסטריים.

וכמובן הולכי רגל שפורצים לכביש ככל שיעלה בחפצם, מבלי להתרשם ממצב התחבורה ומבלי להתחשב בחייהם השבריריים.

בשלושים השנים שבהן אני נוסעת הלוך ושוב דבר לא השתנה. ומכיוון שאני משתמשת בשירותי התחבורה הציבורית, ואין לי את הפריוויליגיה להיות עסוקה בנהיגה, אני חשופה לפגעי הנוף האורבני הנשקף, מיש מש של ארכיטקטורה ישראלית מתפוררת, קירות חרוכים ואינסוף חרכי פלסטיק מושחרים חצי פעורים, הלומי פגעי זמן.

התמונה משתנה כשמתקרבים לבורסה, בצד המערבי של רמת גן בואכה תל אביב, גורדי שחקים נולדים חדשים לבקרים, ממריאים מתחרים זה בזה מי יחדור וינקב עמוק את כיפת השמיים.

וככל שהמיגדלים מתרוממים לנגוס ברקיע, כך מתעצמים הפערים בין האנשים, הרווח בין הקצוות הופך לבלתי נגיש, והחומות שבלב האנשים הולכות ומתגבהות.

לפני עשרים, שלושים שנה, יכולת למצוא את נציגי כל עם ישראל באוטובוס. היום התמונה הצטמצמה: אנשים קשי יום עמוסי סלים, חיילות וחיילים, חרדיות דוחפות עגלות, עולים חדשים ועובדים זרים בשלל לשונות וצבעים.

בשנים האחרונות מתרבים הקבצנים העולים לקושש את מנת לחמם בעיר הגדולה, וגם שיכורים ומסוממים.

האוטובוס הוא המיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, אוכלוסיות מוחלשות משתמשות בעיקר בתחבורה הציבורית, ובהתאמה זה הדימוי הרווח. כשאני מציינת שאני נוסעת באוטובוסים, הישראלי המצוי משתאה, מצמצם עיניו ובודק 'מה לא בסדר עם האישה הזאת'.

ולך תסביר לישראלי המצוי שלא כולם חולמים על גוש מתכת פרטי ליד הבית, הרי כדבר הזה לא יעלה על הדעת בעולם הפוסטקפיטליסטי שאימצנו בכזאת חדווה וללא צל של פקפוק.

הנסיעה על ציר ז'בוטינסקי באוטובוס הפכה אותי למי שאני. שמרה אותי על קרקע המציאות, נתנה לי עיניים ואוזניים לראות ולשמוע את המקום שבו אני חיה. ללמוד את בני האדם.

אורו של יהודה

אִיש לא תָבַע אֶת עֵלְבּוֹנָה,

מָזַל, מְפַשְפֶּשֶת בְּשִמְלַת עָנִייִם

קוסֶמֶת זְהוּבים של עֶשֶר אַגורות

מוֹנָה שְנֵי שקל שישים לְצומת אוֹר יְהוּדָה.

מָזַלִיקָה, לֹא תַו נָאֶה אחד לִרְפואה

פְּצוּעה מִבַּחוץ וּמִבִּפְנים

מָטְבִּיעה כְּבוֹדה בְּפַנים ששווִים שתי יריקות

וּשְתי רגליים נֵחְשַלות בּוֹגדות

בַּבּוץ כְּמו בָּחַייִם, בְּמדרגות האוֹטוֹבּוּס,

כּוֹשֶלוֹת לְאוֹרוֹ שֶל יְהוּדָה

ההיטלטלות החד גונית על כביש לבה רותחת, בימי קיץ, או בתוך מסך ערפל הולך ומעכיר, שאף משב של גשם לא יוכל לשטוף אותו, בימי החורף, מאלצת את הנפש לברוח, להגביה, לעוף.

החלימה שומרת על הנפש בפני התרסקות על מדרכות החיים. על כביש ז'בוטינסקי כתבתי את מירב שירי, שהרי זה גם מעט הזמן הפנוי שנותר לי בין לבין.

כמו השיר הזה, שמספר על אישה באוטובוס, שספק צופה ספק חולמת על אישה שמצמיחה כנפיים ומתעופפת מעל לז'בוטינסקי:

שמי טיציאן

וְאישה אחת הייתה

מַטָה צְוָואר בַּרְבּוּרָה לַבַן

אל עֶבֶר שמי טיציאן סגלגלים,

היא הייתה שם מעבר לחלון

אם כי השמים שמי בטון של סוף דצמבר היו

והעולם נסגר ברחם מים,

נדחקתי פנים לא פנים באוטובוס של משכימים

זגוגיותיו מהבילות מעורפלות,

ניתן היה לשמוע בבירור כשצעקה,

לא, לא צעקה, צחקה,

צחוקה מתמר מעלה

וזוג כנפיים לבנות חזקות

צמחו לה כך פתאום משום מקום

נשאו אותה מעל העיר הקרה המפויחת,

נשבעת לך כך היה

הנסיעה בציר ז'בוטינסקי היא הדלק למודעות החברתית שלי, היא הרצון לדבר על הדוממים שאין לשון שתדבר בשבילם. היא זו שגורמת לי לעסוק בפעילות חברתית ולהפגין כנגד העוולות שהפכו לחלק אינטגרלי של החיים במדינה.

התשוקה להרמוניה, לאדמה ירוקה, למים, מימי ילדותי, העונג להפוך אבן לאחר הגשם ולמצוא מתחת עולם שלם רוחש מסתתר, את התשוקה הזאת אין לי ברירה אלא לדחוק, ולקבל עלי את עול החיים בגוש הבטון הנקרא גוש דן.

ארבעה עשר קילומטרים של מרבד בטון מזויין, משתרעים מחוף הים ועד לביתי שבפתח תקוה.

מחלון חדר המגורים אני יכולה לצפות בארובת רידינג, ואני יודעת ששם ממש רובץ הים.

פעם, ביום חורף מופז, צלול וזוהר במיוחד, ראיתי באופק נצנוץ כחול של מים. אינני בטוחה שאכן היה זה הים, או שכל כך התאוויתי עד שראיתיו. אך גם אם לא באמת ראיתי, אין זה חשוב, משום שלא קיים על פני האדמה הדבר שימנע מהנפש להתאוות ולחלום.

הַגֶּשֶׁר

הַפְּרָטִים היומיומיים מְטשטשים אֵת הַתְּמוּנָה

וְעָלֶיהָ לְהַשְׁגִּיחַ כְּשֶׁהִיא מְהלֶכֶת על גֶּשֶׁר

לְפָנֶיהָ נפרשים אֵינְסוֹף גְשרים

בסופם תָּמִיד יְחַכּוּ הַזּוֹנוֹת, הַקַּבְּצָנִים, השיכורים,

מֵאֲחוֹרֶיהָ יָמִים מיילְלִים נבעטים ברגליים חֲסְרוֹת רַחֲמִים,

אַבָּא, הִבְטַחַתְּ שתרשה לִי אַבָּא.

צֶמֶד יְלָדֶיהָ מְאֲזְנִים ברחמה, לא לִיפול אַסּוּר לִיפול, מִתַחַתְּ לפלדה המרצדת.

אַרְבַּעַת אֲלָפִים שקלִים ללא נְסִיעוֹת מנחיתים אוֹתָהּ למרצפות

רחוק מחלומות, קָרוֹב מִכְדֵי שאושר פתאומי יפרוץ

אֵת טַבַּעַת הָעֲצַמוֹת הסוגרות בְּבֵית הֶחָזֶה,

יְאַלְחֵש אֵת לִיבָּה בְּגַז קַלִיל יתפיח אוֹתוֹ

לְבלוֹן מֶשִׁי מַוְוריד שייסחוף לְעֶבֶר

וְהַרְחֵק מִשְמֵי האפֵילָה

המכבידים על הַגֶּשֶׁר

(השירים מתוך "זו אני מדברת", הוצאת בבל, 2009)

מקווה שהמלחמה הזאת באמת הסתיימה

מוקדש  לד"ר אבו אל-עייש שבנותיו נהרגו במלחמה:  ביסאן (20) , מיאר (15) ואיה (13), מי ייתן ולא תדע עוד צער.

 

גן אלוהים הנורא

 

אני מקנאה באנשים שהאמת

על לוח ליבם

נר לרגליהם וטוטפות בין עיניהם

הם קול אלוהים חיים

לא מהססים, לא מגמגמים

הם יורים רק תשובות

שהמלחמה אין ברירה

שהמלחמה יש ברירה

שהצבא רוצח, שהצבא מנצח

תמיד יודעים מי הפוגעים מי הנפגעים

תמיד סופרים גוויות

של צד אחד

 

אני מקנאה באנשים שבוערים על גבעות

מדליקים נהרות אש אמת

זכייני אהבת מולדת

מתיישבים בבתי אחרים

פוערים את לוע אלוהים ומדברים

על הניסים ובשם הנפלאות

 

אני מקנאה בצועקים בכיכרות

די לרצח

ותובעים גנרלים מקומיים

במדינות קולוניאליסטיות זרות

על פשעי מלחמה,

הם מוסריים, יש להם לב

רק להם כואב

שהמלחמה זונה יונקת דם

 

אני מקנאה,

בגן אלוהים המוחרב, הנורא

תוהו ובוהו,

אמיתות מושלכות מנותצות בזוהר הקר,

ספקות נחבאים מוחשכים תחת סלע.

הו, אני מקנאה, מקנאה, מקנאה

 

 

 

איך אפשר להסביר אהבה?

 

אתמול הבטיחו סערה, ילדתי ואני הלכנו לראות את הגלים מתנפצים על הטיילת.

אני פורחת בימים סוערים, כמה שיותר סוער ככה יותר שר לי בלב. כשהייתי ילדה ראיתי בימים הצחיחים ובשמש הבוהקת ללא רחמים סימן מאלוהים היהודי, הנוקם והנוטר על שילשים ועל ריבעים, אות למהות המקום שלנו, חלב ודבש הוא הבטיח ושכח אפילו להוריד קצת מים.

תכננתי ללכת ממגדלי האופרה דרומה, דרך הטיילת, עד לנמל יפו הישן, שם יש זווית מרהיבה של הגלים הדוהרים לחוף. היה שומם כמעט לחלוטין, מעורפל עירבולי חול ורסיסי משברים מלוחים. ליד בננה ביץ' ריחפו בשמיים ציפורי ענק, מצנחים צבעוניים שאליהם היו קשורים חמישה גלשנים נועזים במיוחד שגלשו על הגלים בוירטואוזיות עותקת נשימה.

בטיילת הדרומית, אחרי הדולפינריום, הרוח לא הסכימה שנלך יותר, היא איימה להשליך אותנו, ביחד עם עצי הדקל הסתורים, מעבר לסלעים לתוך המים המתערבלים. היינו הנפשות היחידות שהלכו שם. הבטחתי לבתי ולי שאני עוד אקח אותה לראות את הגלים מתנפצים על חומת יפו.

אני אוהבת את תל אביב אהבת נפש, גדלתי בה והיא היתה לי בית עד קיץ 2006, עד שבית אמי נמכר והיא עברה לבית אבות. עדיין צורב לי שאין לי יותר בית בתל אביב.

עוד כשהייתי ילדה הכרתי כל מדרכה וכאבתי כל בית מתפורר דמוי ארמון מט ליפול, כמו בית הפגודה, שאיש לא חפץ לגאול באותם ימים.

למרות שגדלתי ביד אליהו, על גבול שכ' התקווה וואדי איילון, שקראו לו מוסררה באותם ימים, שהיה גולש על גדותיו בחורף ומאיים להציף את הצריף שאבי שיפץ בשתי ידיו, היה ברור לי שתל אביב זו לא השכונה אלא מערבה, אלנבי, שד' רוטשילד, בתי הבאוהאוס, והכי אהובים עלי הבתים בסיגנון אקלקטי.

בסוף זימן לי הגורל שאת ילדי אני מגדלת בפתח תקווה האפרורית, חסרת הייחוד, אבל לבי נותר בתל אביב.

אחר כך ראינו את  'אהוב אותי', סרט בנות ספרדי שהתאים בדיוק לערב חורפי, ובסוף היום דבר אלי הגורל מתוך עוגיית מזל סינית לאמור: את/ה אמור/ה להתחתן בשנה הקרובה.

לא נותר לי אלא להמתין.

 

יש לי עיניים שוב, טור אישי

 

אתמול הייתי בביקור אצל הרופאה, ובינתיים העיניים מחזיקות מעמד.

בימים בהם העיניים מתפקדות אני בהיי, בימים שלא, אני בחרדה. הרופאה אמרה שעוד מעט אסיים עם התרופות ואני מקווה שחמישה חודשים של וירוס עיניים אלים, שהתיישב בקרנית וסרב ללכת, ימוגו כלא היו.

אני משכיחה הרבה, למרות שיש לי זיכרון לא רע. אני זוכרת קרבות בין עותמאנים לאוסטרים במאה החמש העשרה, ושאר פרטים לא שימושיים, אבל אני לא מצליחה לזכור מי למד אתי בשכבה בתיכון. כל אחד ודרכיו להתמודד עם זכרונות לא רצויים.

דווקא בזמן האחרון אני מנסה להיזכר, להחיות תמונות, אבל מנגנון ההדחקה, ההשכחה, מיומן ומשומן, ואני נתקלת בריק שחור.

עכשיו כשאני שמחה על העיניים שחזרו לי (בזהירות בזהירות שלא ישתלט שוב הוירוס הארור וינפץ את השימחה), אני מנסה להסתכל הלאה.

אני רוצה להשתפר, למצוא את הנקודות הנקיות בתוכי ולחזק אותן. לא לתת לדברים שליליים נקודות אחיזה עלי. היו תקופות שחששתי שהגלגולים שלי בחיים יהפכו אותי לאישה מרה, אבל ההיפך הוא הנכון, אני אדם חייכן וצחקן הרבה מעבר לממוצע.

אני משתדלת לראות בני אדם, להיות קשובה, בסופר כמשל, אני נותנת לאנשים להתקדם לפני עם העגלה, הם מתפלאים, לא רגילים לג'סטה.

עכשיו יש לי עיניים מחדש, הספר עומד לצאת בעוד שלושה שבועות, הוא נדחה חודשים בגלל העיניים, ואחר כך, במאי, אני בת חמישים. מרגישה סימלי שהספר הראשון שלי יצא ממש לפני גיל חמישים. למעשה לא חשבתי להוציא ספר, יש מבול של סיפרי שירה שאף אחד לא קורא, אבל שרון רוטברד מהוצאת בבל מצא את השירים שלי ברשת. אותו דווקא זכרתי, והוא זכר אותי, חצי שנה למדנו ביחד, תיכון עירוני ט', יד אליהו, כיתה ט'. זה היה מקום איום, הוא עזב באותה שנה, אני חטפתי דלקת המוח, ואושפזתי בבית חולים איכילוב לתקופה ארוכה. איך לי מושג איך הוא זיהה אותי דרך השירים אחרי שלושים ומשהו שנים.

עוד כשהייתי ילדה קטנה הרגשתי בבטן, גם בימים הכי קשים, שדברים מיוחדים עומדים לקרות, איכשהו תמיד מקננת בי תחושה שהמשהו הזה לפני. וזה לא קשור למצב כלכלי או למקום בו אהיה.

מן הסתם אני בסך הכול טיפוס חולם. כך או כך עדיף לחלום, להיות דרוכה בציפיה, טעונה באנרגיות למשהו שיגיע.

אהבת אמת ושאר זוטות

 

לפעמים באמת שאין לי סבלנות לכל אותם ספרים ומאמרים ששוטפים בהמוניהם, שמסבירים לי באותות ובמופתים מדוע החיים הם מצעד של איוולת. תגידו לי, איזו מן חוכמה זאת, כולנו יודעים שהחיים הם  מבוך של קשיים לוגיים והתנהגות שוטה עד קופית, כולנו יכולים להסביר מדוע, אפילו אם רובנו לא מסוגלים להצביע על הסיבה והמסובב הנכונים. מהסיבה הזאת אני נוטה לברוח לבידיון כשיש לי זמן פנוי, אם כי הפנטזיה מפגרת בחיקוי האבסורד הקיומי.

לכן אני תוהה שוב ושוב, מה הטעם לפתוח בלוג, בין מיליוני בלוגים בעולם כולו, שמאירים על הא ודא, ולכן יתכן שבמקום להטיף עלי להפריך, אולי מבין שלל ההפרכות נמצא כולנו שביל אור צנוע, מדרך לכף רגלינו לפסוע מהוססות בדרך הכשל האנושי.

בעולמנו קיימות מני אקסיומות שכשאני נפגשת בהיתזים החותכים שלהן אני מתמלאה אי נוחות עמוקה. לדוגמא, אהבת אמת, שירת אמת, והדרישה הפופולרית ל'את/ה לא רואה אותי באמת'.

לגבי שירת אמת, לאחרונה נפגשתי בכמה צבועי אמת כאלה, שהדרישה החותכת החד משמעית שלהם לשירת אמת, גרמה לי להתכווץ.

אז נעזוב את שירת האמת, אמת ממילא היא חיה משונה, חלקלקה וסובייקטיבית, בכלל לא אמיתית לעיתים, חמקמקה, ישנה אמת שתקפוץ מול פרצופנו ההמום ולא נזהה אותה גם כשתחרת בבשרנו, ולבקש ששירה תהיה אמת זו גוזמה מופלגת. למעשה שירה המתגנדרת ב'אמת', מניפולציה א' א', תמזג ברבים מאתנו ללא שמץ חשד.

על אהבת אמת אין טעם לכתוב, משום שבעולם האמת שלנו אהבות אמת מתנפצות במעשה יום יומי כלאחר יד. והכי פחות מלהיב זה לראות איך אהבות אמת מתקיימות אצל הזוגות המממשים, כמות הטינות שזוגות כאלה צוברים במשך חיי אהבת האמת שלהם, יכולה למוטט אימפריות משגשגות בשיא תפארתן.

רציתי לדבר דווקא על הדרישה של אנשים רבים שיראו אותם כמות שהם, דרישה מאוד הוגנת לדעתי, בסיסית ביותר. התפיסה הזאת של מישהו, או מישהי שאומרים לבן זוג, לחברה, לאם: "את/ה לא רואה אותי באמת".

ואני שואלת, איך יראו אותך באמת? איך?

מבעד להררי הבשר הבתולי או הקשיש, מבעד לשומות, לפגעי העור, לתסרוקת השעירה, הצבועה, הטיבעית, או לחסרונה, מבעד לשיניים המבהיקות בברק של הלבנת שיניים, מבעד לפלאק הצהוב ומלאכת טבע מפוארת, מבעד לאריגי הבגד, למסיכות ההבעה שרכשנו בעמל כה רב באופרת סבון מתמשכת, איך יראה אותנו מישהו באמת?

האם אנחנו רואים את עצמנו רוחנו באמת? אני מוכנה להודות שיש כמה עובדות קיומיות שהן אני, במצב החיים הבסיסי שלי כרגע, באורחות חיי הנוכחיות, אבל אם מישהו ישאל מי זו יודית שחר באמת, לא אדע לתת לו תשובה.

וכך נמחצת לה האפשרות הרומנטית להחריד, האופציה המרטטת שאיזה גבר, עדיף מסוקס, לפחות באצבעות הידיים ובזרועות, בתקווה שאינו נושא על עצמו הר הריוני מופלג (אנא אל תדונו אותי, משיכה היא דבר כימי לא הגיוני, ואבא שלי היה גבר רזה, אם הוא זה הנושא במידת האשמה במשיכתי לגברים צרים), שאותו אחד מופלא, יראה אותי, את נפשי המקולפת, המוארת, הנדירה, באמת.

ושערו לעצמכם שגם אני אצטרך לראות אותו באמת, את נפשו היפהפיה והנדירה, כמות שהיא באמת.

מתוך הנגזרת הזאת נחתכים חיי הבדידות שלי. ובכן, לפחות ביחסי עם גברים.

אין לי ספק שלגבי אנשים מסויימים יש לנו מזל, ולהם, שאיננו יכולים לראות אותם באמת. יתרה על זאת, חשבו כמה אנשים, במהלך ההיסטוריה האנושית, גוועו, או גוועים בעצם רגע זה, מתת תזונה, ממלחמה, מעוולה, מבלי שאף אחד ראה אותם מעולם, באמת.

סכנה! אוהבי חתולים!

 

אני מודה מודה מודה, אני לא מתה על חתולים, הם פרוותיים ויפי עיניים, אנשים נוהגים להגג עליהם שעות, לקשט בתמונותיהם את צגי המחשב, אבל אני חוששת מהם.

אולי האשמה באחותי הגדולה שאימצה, כשהייתי קטנה, את החתול היפה ירמיהו. תמיד השתוקקתי ללטף את ירמיהו בחיקי, המחיר היה מגיח במפתיע בצורת שריטות עמוקות ומדממות. פעם ישבתי בחצר ושיחקתי לתומי, ירמיהו קפץ על ראשי לפתע, היטיב בציפורניו החדות את אחיזתו בקרקפתי הנדהמת, וזינק משם אל גדר הרחוב.

ככה נעשיתי אישה של כלבים ולא אישה של חתולים.

לפני מספר חודשים בנו השכנים על הגג הגובל בגג שלי, הם שברו את המחיצה שבין שני הגגות ושמו מעקה זמני. אין לי מושג מדוע חתולים ראו זאת כהזמנה להשתכן בגג שבדרך כלל נעול ואנחנו לא עולים אליו. בתחילה דימיתי לשמוע יללות חתולים חלושות מהדהדות מכל החלונות בבית, במיוחד מעל ראשי כשתליתי כביסה. יום אחר דפק בדלת בחור יפה תואר, שטען שהוא מומחה לחתולים, וחתול במצוקה  מיילל לעזרה ממעקה הגג שלי, עליתי עם הבחור לגג ולא מצאנו שום חתול, אבל בלילה נדמה היה לי ששמעתי שוב יללות.

עליתי לגג ומצאתי חתול שהתחבא במחסן, כל תחנוני שיצא לעולם החופשי לא עזרו. השארתי את דלת הגג פתוחה בתקווה שלמחרת בבוקר לא אמצא אותו, השארתי לו מים ואוכל שיצא לעולם הגדול והקר מחוזק ומצוייד היטב. למחרת בערב שוב נשמעו יללות החתול ושוב הגיע הבחור היפה מלווה באימו הווטרינרית ובשק מזון ענק לחתולים, הם שאלו אותי מדוע אני נועלת את החתול שלי בגג. נשבעתי שאינני נועלת חתולים בגג. לקחתי אותם לסיור בגג שדלתו הייתה פתוחה, למרות החשש שאחד מילדי השכנים יחליט שהוא סופר מן ויתאמן בצניחה חופשית מהקומה החמישית על אחריותי, הסברתי שהחוק מחייב אותי לנעול את דלת הגג, והראיתי להם את שאריות המזון מאמש. האימא והבן ניסו לגרש את החתול הסורר אך זה היטיב להתחפר במקום עלום במחסן. שוב השארתי את הדלת פתוחה לרווחה באותו לילה בתפילה חרישית שתצא החיה מביתי ומחיי.

בבוקר נעלתי שוב את דלת הגג מחרדה לילדי השכנים ובהנחה שהחתול יצא לעולם הרחב, והלכתי לעמל יומי. בערב חיכו לי שלושה אנשים ליד הדלת. לא ידעתי שיש כל כך הרבה אוהבי חתולים בשכונה הצנועה שלי. הו, שוב נשבעתי שלא, אני לא מתעללת סדרתית בחיות חסרות ישע, הראיתי להם את שביל המזון שפיזרתי לחתול מהגג ודרך חדר המדרגות החוצה, אבל כל מילותיי התקבלו בשתיקה רועמת, הבחור היפה תקע בי מבט ארוך ואפל, וכבר לא הייתי משוכנעת שהוא כזה יפה.

כן, אתם כבר מתארים לעצמכם מה קרה למחרת כשחזרתי מעבודה, הצטיידתי בשני ילדי, האחד חסון לקראת תום שירותו הצבאי והשנייה ילדה נמרצת, הפכנו את הגג, כשהצלחנו לאתר את החתול הוא נמלט באלגנטיות לצד השני אגב חשיפת שיניים רושפת, ובלילה, בלילה עמד על מעקה הגג וקרע את אוויר השכונה ביללות חתולים נואשות שאמרו: "נעלו אותי, נעלו אותי על הגג, אני רעב, אני צמא, אני קורבן של מתעללת סדיסטית סידרתית בחיות חסרות ישע".

בסוף השבוע אשר יגורתי בא לי, בתיבת הדואר מצאתי מכתב אנונימי בכתב יד: "מה שאת עושה לחתול נעשה לך ולילדים שלך."

עולמי חשך, חשבתי על בתי הקטנה שמגיעה לבדה בצוהריים מבית הספר, לקחתי מטאטא חסון במיוחד והכיתי באוויר הגג במיפגן אימים, מקללת את גזע החתולים לדורותיו.

החתול לא יצא, או לפחות לא ראיתי שיצא, כל אותו לילה לא עצמתי אוזן, חיכיתי ליללה המאוסה דרוכה כמו סוכן חשאי במבצע להצלת המדינה. אף יללה לא נשמעה.

בבוקר השארתי את הגג פתוח ובשפתי תפילה חרישית שהנה נטש אותנו היצור הדביק. ובאמת, יותר הוא לא חזר.

אז אמרתי לכם שאני חוששת מחתולים? יותר מזה אני חוששת מאוהבי חתולים מסורים מדי.