ימים באו, ימות המשיח של החברה הישראלית.
שנים צעדתי עם קומץ חברים בהפגנות, אנשים בהו בנו מעל צלחת עמוסה במסעדה, מסוממים מארוחה עיסקית במחיר מציאה (משכורת של חצי יום עבודה בסך הכל), צפו בנו על מדרכות לא מצטרפים. אנחנו היינו הזומבים שמבקשים תיקון חברתי.
בשלושת השבועות האחרונים התהפכה התמונה, אני נבלעת בהמון רב, נקודה בין נקודות, עם גדול שיוצא, עם שהעלה את שילוש האותיות צ – ד – ק על דל שפתיו.
וכמה התעקמנו, וכמה היזנו לנו את המחשבה, כאילו שיש שיטה אחת ואין בלתי לה, או שאתה חזיר שזולל אחרים, או שאתה אבק, ושתמות אבק, כי אדוני הארץ, הון ושילטון, לא מעסיקים את ראשם המפוטם באבק אדם שאין כבר מה לסחוט ממנו יותר.
"את/ה לא יעיל למערכת. גברת, אדון, הזדרזו. קפצו ממגדל גבוה ואנא דאגו לנקות את השרידים לפני. הדם שאתם מתיזים מכתים את השיש היוקרתי."
הכל קבלנו ולעסנו ושתקנו. הצמחנו דור של צמיתים חסרי זכויות, עבדים חרוצים שמובלים, צאן לטבח, לפנסיה עשוקה, לזיקנה חסרת כבוד.
הכל בלענו, רווחה, בריאות, חינוך מופרטים.
אנחנו, מורי ישראל, בחסות מדינת ישראל ומערכת החינוך שולחים ילדים שיש להם ל"מסעות שואה", ולא מתביישים להלבין פניהם של הילדים הרבים שאין להם. מערכת של הפרד ומשול כבר במסגרת המתקראת "חינוך".
ובכדי להדגים את מערכת העיוותים שהשתלטה לנו על המוח, אתן שתי דוגמאות אישיות נפוצות לתגובות מעוותות טיפוסיות של הישראלי המצוי.
דוגמא ראשונה. כשאני מספרת על השכר שלי כמורה במערכת החינוך, ומציינת שאני עובדת עם נוער בסיכון, מזדרז הישראלי המצוי להסכים אתי שהשכר מביש, ואז לגלגל את עיניו בצדקנות ולומר: "את עושה עבודת קודש, הסיפוק שלך שווה הכל".
אז יש לי בשורה לבשר לעם ישראל, גם מי שעובדת עבודת קודש כמוני, לא יכולה להאכיל את ילדיה בחגבים מזדמנים ולחיות תחת סלע. גם "עובדי קודש" צריכים לקנות גבינה לסנדביץ' של הילד לבית הספר, לשלוח אותו לרופא שיניים, או סתם לעמוד בתשלומי משכנתא, מים, ארנונה, חשמל, ועוד ועוד, בחיים שעולים בכל כך הרבה זיעה ונותנים כה מעט בתמורה.
דוגמא שניה. כשאני נשאלת כמה אני מרויחה עבור ספר שירי, שנמכר ב 79 שח בצומת ספרים, ואני עונה שקל אחד, מזדרז הישראלי המתחסד המצוי להזכיר לי, "אבל את השירים לא כתבת בשביל כסף". אז כן רבותי, לא חושבת שיש מישהו שכותב שירה עבור כסף. פזמונאות אולי. אבל איך אוכל לכתוב שירים כשאני עובדת מבוקר עד ערב בשלוש משרות בכדי לצוף ולא לשקוע. מתי אוכל לחשוב על השיר הבא, לכתוב את השיר הבא? זו הסיבה שיוצרים צריכים להרוויח קצת כסף, קצת, בכדי שיהיו כל כך מופקרים, שאולי, יום אחד בשבוע, אפילו שלוש שעות, יהיו חופשיות בכדי ליצור את היצירה הבאה.
ועדיין אני לא רוצה לסיים במילים על העבר, אלא במילים על העתיד.
העם שלי, הישראלים, הוכיחו בשלושת השבועות האחרונים שהם יודעים להילחם. יודעים להילחם על הצדק. צ-ד-ק זו לא מילה מגונה, וזו לא מילה יחסית.
עם שלי, אני מבקשת, בואו בכל מוצאי שבת. נבוא בהמונינו להילחם על הצדק שלנו, על הצדק שקנינו בעבודה קשה, בדם יזע ודמעות. אל תתפשרו ואל תוותרו, ואל תתנו להון ושילטון לסמם אותנו שוב בהבטחות שווא ובשקרים. בואו בהמונינו עד שתקום מהפיכה חברתית שמשמעותה צדק.
בטרם ירד הלילה 
