Category Archives: לחם עבודה

ריח עוני

                                                                                                                                     .

האם העוני הוא גן, אימא

העצמות המתקמרות הנכמרות אל תוך עצמן

והטון הילדותי המתחטא המתנגן

מה יש לנגן

גן מחורבן.

והבושה הארורה, מאיפה היא צמחה

ההתנצלות האינסופית

והפחד שמא יידבק

שחלילה וחס לא יידבק

כמו לכלוך שנדבק, זוהמה, ריח עוני.

מה כבר נדבק בי, ממני נדבק?

מה כבר יכול להידבק

מה כבר עוללתי, מה יכולתי לעולל

מלכלוך של אחרים, לא ממני.

                                                                                                                       .

העוני הוא גן, אימא, שתי עיני שהורשת,

חלושות, מוחלשות, לא שוות שתי פרוטות,

עיוורות חותרות מחפשות מחזרות

תופסות מהצד, קללת הלבד

מהחוץ לא פוסקות, מבפנים לא תופסות

לא פוסקות מקרבי ממני.

                                                                                                                           .

מ – ה – פ – כ – ה – ה – ה ! – ! – !


ימים באו, ימות המשיח של החברה הישראלית.

שנים צעדתי עם קומץ חברים בהפגנות, אנשים בהו בנו מעל צלחת עמוסה במסעדה, מסוממים מארוחה עיסקית במחיר מציאה (משכורת של חצי יום עבודה בסך הכל), צפו בנו על מדרכות לא מצטרפים. אנחנו היינו הזומבים שמבקשים תיקון חברתי.

בשלושת השבועות האחרונים התהפכה התמונה, אני נבלעת בהמון רב, נקודה בין נקודות, עם גדול שיוצא, עם שהעלה את שילוש האותיות  צ – ד – ק  על דל שפתיו.

וכמה התעקמנו, וכמה היזנו לנו את המחשבה, כאילו שיש שיטה אחת ואין בלתי לה, או שאתה חזיר שזולל אחרים, או שאתה אבק, ושתמות אבק, כי אדוני הארץ, הון ושילטון, לא מעסיקים את ראשם המפוטם באבק אדם שאין כבר מה לסחוט ממנו יותר.

"את/ה לא יעיל למערכת. גברת, אדון, הזדרזו. קפצו ממגדל גבוה ואנא דאגו לנקות את השרידים לפני. הדם שאתם מתיזים מכתים את השיש היוקרתי."

הכל קבלנו ולעסנו ושתקנו. הצמחנו דור של צמיתים חסרי זכויות, עבדים חרוצים שמובלים, צאן לטבח, לפנסיה עשוקה, לזיקנה חסרת כבוד.

הכל בלענו, רווחה, בריאות, חינוך מופרטים.

אנחנו, מורי ישראל, בחסות מדינת ישראל ומערכת החינוך שולחים ילדים שיש להם ל"מסעות שואה", ולא מתביישים להלבין פניהם של הילדים הרבים שאין להם. מערכת של הפרד ומשול כבר במסגרת המתקראת "חינוך".

ובכדי להדגים את מערכת העיוותים שהשתלטה לנו על המוח, אתן שתי דוגמאות אישיות נפוצות לתגובות מעוותות טיפוסיות של הישראלי המצוי.

דוגמא ראשונה. כשאני מספרת על השכר שלי כמורה במערכת החינוך, ומציינת שאני עובדת עם נוער בסיכון, מזדרז הישראלי המצוי להסכים אתי שהשכר מביש, ואז לגלגל את עיניו בצדקנות ולומר: "את עושה עבודת קודש, הסיפוק שלך שווה הכל".

אז יש לי בשורה לבשר לעם ישראל, גם מי שעובדת עבודת קודש כמוני, לא יכולה להאכיל את ילדיה בחגבים מזדמנים ולחיות תחת סלע. גם "עובדי קודש" צריכים לקנות גבינה לסנדביץ' של הילד לבית הספר, לשלוח אותו לרופא שיניים, או סתם לעמוד בתשלומי משכנתא, מים, ארנונה, חשמל, ועוד ועוד, בחיים שעולים בכל כך הרבה זיעה ונותנים כה מעט בתמורה.

דוגמא שניה. כשאני נשאלת כמה אני מרויחה עבור ספר שירי, שנמכר ב 79 שח בצומת ספרים, ואני עונה שקל אחד, מזדרז הישראלי המתחסד המצוי להזכיר לי, "אבל את השירים לא כתבת בשביל כסף". אז כן רבותי, לא חושבת שיש מישהו שכותב שירה עבור כסף. פזמונאות אולי. אבל איך אוכל לכתוב שירים כשאני עובדת מבוקר עד ערב בשלוש משרות בכדי לצוף ולא לשקוע. מתי אוכל לחשוב על השיר הבא, לכתוב את השיר הבא? זו הסיבה שיוצרים צריכים להרוויח קצת כסף, קצת, בכדי שיהיו כל כך מופקרים, שאולי, יום אחד בשבוע, אפילו שלוש שעות, יהיו חופשיות בכדי ליצור את היצירה הבאה.

ועדיין אני לא רוצה לסיים במילים על העבר, אלא במילים על העתיד.

העם שלי, הישראלים, הוכיחו בשלושת השבועות האחרונים שהם יודעים להילחם. יודעים להילחם על הצדק. צ-ד-ק זו לא מילה מגונה, וזו לא מילה יחסית.

עם שלי, אני מבקשת, בואו בכל מוצאי שבת. נבוא בהמונינו להילחם על הצדק שלנו, על הצדק שקנינו בעבודה קשה, בדם יזע ודמעות. אל תתפשרו ואל תוותרו, ואל תתנו להון ושילטון לסמם אותנו שוב בהבטחות שווא ובשקרים. בואו בהמונינו עד שתקום מהפיכה חברתית שמשמעותה צדק.

יום העצמאות שלי

ה -23 ביולי 2011.

בשל אילוצים הגעתי לרחבת המוזיאון עם בתי, מכיוון פתח תקוה, לפני השעה עשר. רציתי לראות את הצועדים מתקרבים לרחבה, לחוות אותם, והלכתי לקראתם לכיוון רחוב איבן גבירול, לאורך שד' שאול המלך.

די מהר התמלא הרחוב זרם אנשים שהלך לכיוון הרחבה. זוגות צעירים, הורים עם ילדיהם, מבוגרים.

כולם צעדו לכיוון הרחבה בשקט מופתי. אמרתי לעצמי איזו הפגנה שקטה.

ואז שמעתי את קול המתופפים, זרם האנשים גבר, מאסות מאסות של אנשים, דגלים, כרזות, שטפו את הרחוב.

אמרתי לבתי שהנה אנחנו עדות לרגע היסטורי של מהפיכה חברתית.

הזרם לא פסק. גלים, גלים, המונים הגיעו לרחבה, דחקו אותי להצטרף אליהם.

אמרתי לאחד מהאנשים שאני מיד מצטרפת, שאני מנסה לגמוע את התופעה הזאת, לגמוע ולא לשכוח, שהנה קם לו עם ויכול, יכול על הציניות והשקרים של הפוליטיקאים, יכול על הכוחנות של אנשי ההון,

עם קם ואומר את דברו.

אחיות ואחים שלי, אני מבקשת, מתפללת ומייחלת, שהרגע האצילי הזה, של אנשים טובים שקמים ואומרים הארץ הזאת שלי היא, יש לנו זכות לחיות על פני אדמתה בראש מורם ובכבוד. הרגע היפה והצלול הזה, הוא הרגע שממנו תמשיך ותתגלגל המהפיכה האזרחית.

שלא נהיה למדרס ושלא נהיה לחמס בידי ההון והשילטון.

ולמי שיש שירים שעוסקים בנושא הדיור, גרילה תרבות עורכת שירון שעוסק בנושא הזה.

שילחו אלי.

לפרטים נוספים נעלה קול קורא בהמשך.

מקום על פני האדמה

פעם, לפני שחולק העולם למדינות מדינות, נדדו בני האדם לכאן ולשם, ובאשר הניחו את ראשם היה זה מעונם. זכותם של בני האדם על האדמה הייתה ברורה.

אחר כך קמו ממלכות והריבון הפך לבעל האדמה. חילק או לא חילק כרצונו.

מאוחר יותר קמה המדינה הריכוזית המודרנית שירשה את תפיסת הריבון, השתלטה על האדמה ומכרה אותה לבעלי ממון.

כשהמדינה הציונית קמה לפני 63 שנה, היא קנתה אדמות בכדי לחלק בין אזרחיה וליישבם. והנה כמה שנים עברו ואותה מדינה מתנכרת לאזרחיה, הזכות הבסיסית לפיסת אדמה, למעון, לקורת גג, נגזלה מהאזרחים והופכת לפריבילגיה של בעלי הון. כל בעל מחסן מט, דירת חדר מעתה הוא בחזקת בעל "נכס".

שמתם לב איזו מילה מגעילה זו "נכס". כמה מנוכרת היא?

אנשים בישראל כבר לא הולכים בתום יום עבודה הביתה. הו, לא, הם הולכים לנכס שלהם.

ולמי שאין נכס? שילך לעזאזל וישלם על כך עד יום מותו, בשכר דירה מופרך, במשכנתא משעבדת, צמיתות מודרנית עבור זכות בסיס. להיות בעל פיסה, מקום על האדמה עליה נולדנו.

ונשאלת השאלה האם ל"מדינה" יש זכות חוקית או מוסרית לגזול את  זכות היסוד הבסיסית הנ"ל מאזרחיה, שהרי אם אין לשילטון זכות שכזו חובה עלינו לקום עליו ולשנות את החוק הלא מוסרי.

ואני שואלת, ממתי הפכה המדינה הזאת לכל כך רעה לאנשיה. שילטון שגוזל אוכל מפי ילדים קטנים, שגוזל תרופות מקשישיה, שהופך את הקיום לגיהינום סיזיפי בלתי אפשרי.

מדינה שעבור הזכות לשתות את מימיה אנחנו משלמים אינסוף מיסים ישירים ועקיפים.

מדינה שאנשים ישרים וחרוצים לא מצליחים להתקיים מעבודה קשה תובענית.

ובואו לא ניתן לפוליטיקאים לבלבל או להשלות את עצמנו ושוב ולפלג אותנו באמירה שזהו "ויכוח פוליטי". הזכות לדיור, דהיינו לקיום בכבוד, איננה קשורה לימין או לשמאל. זה לא משנה מי אתה, היכן נולדת ומיהם הוריך. הזכות למקום על פני האדמה היא זכות מוסרית מעצם היוולדנו.

ונדמה היה שאין קץ לשלטון הבארונים שאחזו בארץ הזאת באצבעות חמדניות בתיווך אנשי השילטון.

ואיזו הפתעה, טיפין טיפין ובזרם גובר קמים אנשים ומקימים מחנות אוהלים.

אנשים שאומרים נחרצה: חזירים נמאסתם!

אתמול הייתי במחנה האוהלים בשד' רוטשילד  ולבי התרחב. הפנינג, תחושה של שחרור.

ונשאלת השאלה לאן תוביל המחאה הספונטאנית הזאת, וכמה זמן היא תמשך. או יותר נכון, כמה זמן שועי המדינה יאפשרו לה להימשך לפני שהם יסגרו את השאלטר ויכבו את המסיבה.

ואני אומרת אנשים, קומו, בואו כולנו לתמוך, בואו נחזק אותם ואותנו. משום שזוהי זכותנו שלנו כולנו ושל ילדינו, ושל בני ילדינו, למקום על פני האדמה!

בואו להפגין אתי, ועם משוררי ויוצרי גרילה תרבות, ביום ג' ב -19 בחודש, בשעה 18.30 במאהל המחאה בצפון שד' רוטשילד, משום שאין דרישה צודקת מזו!

                                                                                                                                            .

התפרסם באתר סלונה: http://saloona.co.il/?p=44988

קול קורא מחאת הנדל"ן: לכל אחת ואחד מגיעה פיסה על פני האדמה

שמתם לב אילו קסמים מתרחשים בארצנו. כל בעל מחסן מט ליפול בדרום תל אביב, כל בעל דירת שני חדרים בגבעת אולגה, הוא בעל "נכס".

מתה על המילה הזאת "נכס". אנשים לא סתם נכנסים הביתה, חולצים נעליים מכינים כוס קפה, מתקלחים, אתם יודעים, לישון וזה.

עכשיו כולנו עם של בעלי נכסים.

ומי שאין לו נכס? שילך לעזאזל ושישלם על האין בעבודת אין קץ לבעלי הנכס.

או במשכנתא אין קץ לבעלי הבנקים.

עם של עבדים, עבדים של עבודה קשה, עבדים של תשלומים אינסופיים, מיסים ישירים ומיסים עקיפים, עבדים של דלק לאוטו, עבדים של רפורמות תחבורה שטובות לעשירים שלא נוסעים באוטובוסים.

והקוטג' הוא משל לחיים שהופכים לבלתי אפשריים כאן מיום ליום.

הקוטג' הבלתי מושג.

והנה צצה במוח העבדים המחשבה השערורייתית שלכל אדם על פני האדמה מגיעה פיסה ממנה.

שזו זכותה וחובתה של המדינה לדאוג לאזרחיה שתהיה להם קורת גג..

גרילה תרבות קוראת לכם לבוא, להפגין ולתמוך במפגיני הדיור בשד' רוטשילד ביום ג',  ב- 19 ביולי בשעה 18.30.                                                                       .

למי מכם שיש שירים שעוסקים בנושא אתם מוזמנים לשלוח לי אותם לכתובת: Yudit.shahar@gmail.com

                                                                                  .

להתראות בהפגנה!

מילים מגששות או מילים על תקווה

מזמן שלא כתבתי לבלוג. יש לכך מספר סיבות. ראשית, מחסור בזמן.

אבל ייתכן שהסיבה העיקרית דווקא קשורה במהות העבודה שלי. מאז ספטמבר אני עוסקת בעבודה שלשמה עשיתי את ההסבה לחינוך מיוחד בגיל ארבעים, ואליה התכוונתי כל חיי. אני מלמדת ומחנכת  בתיכון חדש לתקשורת, שאסף אליו את התלמידים שנשרו ממערכת החינוך באור יהודה. תיכון עם לב ונשמה וצוות מקצועי נדיר, רובו מגיע מתחום התקשורת. אני אוהבת את עבודתי, את התלמידים והצוות, זו עבודה מחייבת שבאה מתוך אג'נדה חברתית ותפיסת עולם וחיים. זה תפקיד כל כך דורש וכל כך ממלא בו זמנית, איך אוכל לכתוב על מרכז החיים שלי, כשהמהות הכי חשובה של החינוך היא האדם, ואני אינני יכולה לספר לכם דבר על תלמידי, או על קורותי עמם.

זו הסיבה העיקרית להשתתקותי, ואולי להשתתקותם של מורים בכלל. אולי עם הזמן אשכיל לשלב בבלוג פכים קטנים מהמהות הזאת. הנה אני עושה את צעדי הראשונים, הכתיבה חסרה לי.

השבוע חגגתי יום הולדת. הגעתי לבית הספר ועל דלת הכניסה נכתב באותיות צבעוניות: "ליודית שלנו יש יום הולדת. מזל טוב".

השלנו קרע את לבי, לא זוכרת מקום עבודה שהייתי בו שלנו.

בלילה גם זכיתי לחגיגת הפתעה. בני, שהגיע באיחור כבד מעבודה, וירש ממני את המגושמות המרחפת, העיר אותי עם שאר ילדי, באחת, כשהוא ממטיר עלי בשלומיאליות מופלגת מיים מארגטל פרחים עצום מימדים. מזל שהעוגה הייתה בידיים אחרות.

כך שחגגתי באמת ובתמים ובצורה מגוונת.

דבר נוסף שתורם לשתיקתי היא מציאות החיים שלנו.

עולם של תמורות, מי היה מאמין שהפייסבוק יהווה גורם מרכזי בהתארגנות מהפיכות חברתיות בעולם הערבי. ובספטמבר תקום לנו מדינה פלשתינאית, נרצה לא נרצה, והמנהיג שלקחנו לנו חדל אישים, חסר אג'נדה, בובה מנווטת לחיצה חסרת עמוד שידרה, שלא לדבר על חזון.

הדבר היחיד שהוא טוב בו  זה למכור את המדינה, להפריט אותנו לחבריו המולטי עשירים.

זוג צעיר צריך להיות מיליונר בכדי להשיג קורת גג, בית. הייתם מאמינים? ולמה בעצם אני מדברת על זוגות, מה עם אנשים בודדים, להם לא מגיעה קורת גג נטולת  גחמות בעלי בית תאבי בצע?

מעמד ביניים מחוק ומרושש, עוני, בערות, מצוקה. מדינה של גמילות חסדים, רבנים מחוללי ניסים ולוביסטים צינים של בעלי עיניין חמדנים. פשיטת רגל מוסרית, התנפצות האידאולוגיות.

אבל אני לא רוצה להיות נביאת זעם, ולא כתבתי את הפוסט הזה בכדי לדבר על פוליטיקה, בשביל זה לא צריך אותי, פותחים עיתון ונהיה שחור על הנשמה. אני מביאה את הזווית האישית שלי ואני שואלת בשבוע בו אני מתבגרת בעוד שנה, איך אוכל לטעת ביטחון בתלמידי בעתיד טוב יותר, בעולם טוב יותר, בימים חשוכים כאלה?

שהרי בכדי להביא תקווה אני חייבת להיות בעלת תקווה, ואני תוהה מאין הכוחות ואיך אשמור על הכוחות והאמונה שנמצאים בי, שקיים עולם טוב יותר, צודק יותר, שיוויוני יותר, שלמענו כדאי לחיות.

איך אשמור על האמונה הזאת שלא תדעך לנוכח המציאות המייאשת.

'זוטא' חברתי, ושיר שלי גם

.

הנושא המרכזי ב'זוטא', קצר עט וירטואלי לסיפרות, הוא לחם עבודה!

יש גם שיר  שלי: הולך אל פיטוריו.

.