Category Archives: פמיניזם

הידד ברכות ותודות לצוות רשימות, וריאיון על שירה חברתית

אני לא יודעת איך מודים לצוות רשימות על המפעל הייחודי שהקים.

תודות והערכה עמוקים לאורי, ירדן, דביר וכל הצוות שהרים את האתר המחודש.

תודה על האכסניה הנדיבה שקבלתי, מבלי לתת דבר.

אני מצרפת לינק לריאיון עם עמיר סגל ושלומי בן עטר, ברדיו כל השלום, שהוקלט בשבוע שעבר.

שבת שלום לכולנו, בני אנוש.



כולנו א' וב' וש' ות'

 

הפרשיות האחרונות בחוג לסוציולוגיה מעלות שוב את מה שכל אישה יודעת, גם בלי לקרוא עיתונים ובלי משפט הנשיא לשעבר, שאנחנו חיות בחברה שוביניסטית, נגועה, חולה.

אני לא מכירה אישה שלא הוטרדה מינית מספר פעמים בחייה, זה רק עניין של מזל אם אישה תתקל 'בהטרדה קלה', או שתתקל באנס תוקפן אלים.

אני מתעדת כאן כמה זיכרונות אישיים, אני לא חושבת שהאירועים שקרו לי מיוחדים, אני מציבה מראה לחברה הישראלית.

זיכרון ראשון: אני בת ארבע או חמש, נוסעת עם אימא לדודה בלוד, אני מתנועעת על כיסא האוטובוס ולא מבינה למה לא נוח לי, עד שאני מגלה שאני יושבת על היד שתחב מתחת לישבני האיש שישב מאחורי. ובפעם אחרת הרגשתי שמטפסות עלי נמלים, וכל הזמן גרשתי אותן מהרגליים עד שנתקלתי בידו של האיש שהיה עושה עצמו ישן בכיסא מאחורי ושולח את ידו וממשש את רגלי הגפרורים הילדותיות שלי.

בכיתה ב' המורה בקשה מאיתנו להביא קוצים מהשדה, יצאתי עם מיספריים, גרתי על גבול שכ' התקווה ליד ואדי איילון, בחור עם כובע גרב צץ משום מקום ואמר שאם אבוא איתו לעומק השדה הוא ייתן לי סוכריות, הוא עמד ביני לבין הוואדי חוסם את דרכי הביתה, כשסירבתי הוא ניסה לגרור אותי בכוח, רק תושייה וקור רוח של ילדה בת שבע גרמו לי להצליח להתחמק ממנו.

את המקרים הקלים אני לא מתעדת אבל אלה מיקרים לא פחות מהותיים שמייצרים אווירה, קונצנזוס, למשל הגברים שהיו יושבים על הברזלים כשהיינו הולכות לחוף פרישמן בקיץ, הצביטות, ההערות, התחושה שאת חתיכת בשר.

בצבא היה לי קשה ואני ושלומי החלטנו להתחתן, לפני השחרור המוקדם הציבו אותי בבסיס תותחנים קטן בגולן, על ציר הנפט. היינו כמה חיילות בים של חיילים. המפקד קבל אותי מאוד נחמד בהתחלה והוא החל לחפש את קרבתי כל הזמן, גם בלילה במגורי הבנות. התחלתי לפחד ממנו, היה חורף ברמה, לבשתי את הדובון הכי גדול, רכסתי אותו עד לסנטר גם כשעבדתי איתו בחדר. יום אחד עבר משלב הרמיזות לדיבור ישיר ואמר  שהוא רוצה לשכב איתי, הייתי בת תשע עשרה, הוא היה בן ארבעים בערך, לא הבנתי מה עשיתי לא בסדר. המסרים נעשו אלימים, אם בהתחלה הייתי החיילת החכמה, היפה, המוכשרת, עכשיו הייתי המרושלת, הטיפשה, זאתי שלא מצליחה לעשות שום דבר כמו שצריך. כשהבנות יצאו ליום צ'ופר הוא השאיר אותי בעונש בבסיס, כשהייתה דליפת סולר מהתנורים אני הייתי צריכה לנקות לבדי את כל המשרדים בסמרטוט ודלי מים. הרגשתי שמסוכן, לא היה לי למי לפנות, את הבנות בבסיס לא הכרתי, התביישתי לספר לחבר שלי, חששתי שעשיתי משהו רע, ששידרתי משהו שלא הייתי צריכה לשדר, שזו אי הבנה, לא היו לי הורים לפנות אליהם, הייתי חיילת בודדת. ערב אחד לאחר שהקצין התפרץ עלי בצעקות החלטתי לישון במבנה ריק שנמצא בסמוך למגורי הבנות משום שהרגשתי שאני צריכה להתחבא. שכבתי רועדת מקור ומפחד על מיזרון דק על ריצפה קפואה שומעת את הצעקות שלו כשחיפש אותי במגורי הבנות הופך חדר חדר למצוא אותי.

ידעתי שעלי לברוח מהמקום, בבוקר במשרד הקצין לא החליף אתי מילה, חיכיתי לחשיכה, התחמקתי מחוץ למחנה מחור בגדר, חושך, גשם, ברקים ורעמים, חיכיתי לטרמפ מחוץ למעגל האור. לשמחתי עצר לי רכב, עליתי וגיליתי מאוחר מדי שזה הרס"ר, אמרתי לרס"ר בקול פסקני, להסתיר את החרדה, שאני נוסעת לחבר שלי שאני עומדת להתחתן איתו, ששרת בגיבור, בצד השני של הרמה. הרס"ר לא התרגש ואמר שאם אשכב איתו ייקח אותי עד לגיבור, עניתי שלא. הרס"ר אמר שאם לא אשכב איתו הוא יזרוק אותי מהרכב, עניתי שאינני מפחדת. הרס"ר זרק אותי מהאוטו בלילה ינואר גשום בשום מקום ברמה. כל הלילה עמדתי בחושך צלמוות, גשם ויללות חיות. התפללתי לאלוהים שלא אהיה הפקר, שלא ימית אותי בידי חיה או אדם ולא יוודע מקום קבורתי. לקראת בוקר עצר לי טרמפ, לבסיס ההוא לא הסכמתי לחזור, עשיתי נפקדות.

אני מספרת לכם אירוע שקרה לי לפני שלושים שנה, אם מישהו היה נוהג כך בילדתי הייתי רודפת אותו וממצה את הדין. אבל הייתי ילדה,  ואני זוכרת את השיקולים הילדותיים שלי, את הבושה, את התהייה והחשש שמא שידרתי משהו מיני, את הידיעה שנעשה לי משהו נורא ואת החשש להתלונן, את השיקולים המופרכים שמא אהרוס להם את הקריירה והמשפחה. ולא עלה בדעתי שאני בסך הכול אומצה אחת בסרט נע של אומצות, בשר לתותחנים.

והיו הבוסים המטרידנים, כל אחד והשיטות שלו, והיה הפרופ' לעבודה סוציאלית בעל השם הבינלאומי שהתמחה בנושא אימהות חד הוריות, מה שלא הפריע לו להתעלל ולהתעמר סידרתית באימהות החד הוריות שעבדו תחתיו, כולל אני.

והייתה הבוהמה הבהמית  בשנות השמונים בתל אביב, שאותה גיליתי לאחר הצבא, ובתקופה מסויימת הייתי עוזרת הבית של דן בן אמוץ וגרתי אצלו ביפו, עד שהבנתי מה קורה והסתלקתי. והיו המו"לים, אנשי הרוח, שחשבו שאישה שרוצה לפרסם שירים בכתב עת צריכה לעבור במיטה שלהם, עד שהחלטתי שמילים לא אומרות מאום, שהן בסך הכול מכסות על זוהמה אנושית, והפסקתי לכתוב. (חזרתי לכתוב שנים אחר כך)

אני לא מספרת לכם הכול, גם כי זה יהיה ארוך מדי, וגם כי לא הכול אני רוצה לספר, אני רק מספרת לכם  מדוע אני חושבת שכולנו א' וב' וג' וש' ות'.