בטרם ירד הלילהענת שרון בלייס, משוררת מוכשרת
ומראיינת חכמה, ראיינה אותי לכבוד צאת סיפרי:
לכל רחוב משוגעת משלו, בהוצאת קשב.
כאן ניתן להקשיב לראיון.
שנה חדשה
קמתי, בוקר ראש השנה, עם חריכה בבטן מחלום רע.
הייתי בתל אביב, הרגשתי שבירה ובודדה כפי שאני מרגישה בה הרבה פעמים. הגעתי לחבורה סיפרותית שישבה בבית קפה, אחד מהם היה חיוור כחוש וגלוח. נדמה לי שנתתי לו את הספר החדש שלי, או שהבטחתי לו שאתן, היו לו עיני דג מתות, והרגשתי התבזות עמוקה. זה היה בני ציפר.
שתיתי קפה ראשון ליד החלון עם העציצים הפורחים שלי, בדרך כלל זו שעה שמחה בשבילי, אבל הרגשתי שסכינים חותכים לי בבטן.
אולי כי לא כתבתי מסוף דצמבר, אפילו לא שיר אחד.
לפני כשבועיים הייתי אמורה להקריא שירים בערב רב תחומי בתיאטרון עכו. לא יכולתי וביטלתי. ואז בשבת בצוהוריים אני מקבלת מרויטל מלכה, המפיקה, הודעה דחופה בפייסבוק, אם אוכל ספונטאנית להגיע.
הסתכלתי על ערימת הירקות שהייתי אמורה לקצץ לארוחת הצוהריים, באופן לא ספונטאני לחלוטין, ואמרתי לה כן.
אחר כך לא מצאתי מי שיתלווה אלי ברגע האחרון וקיללתי את עצמי, כפי שאני רגילה ברגעים ספונטאניים באמת.
הגעתי בהסעה לעכו בארבע, והערב התחיל רק בתשע, מצאתי את עצמי בוהה בשקיעה יפהפיה במוצאי שבת לבד על החוף. מתארים לעצמכם מה זה להיות אישה לבדה על חוף ים?
לרווחתי התיישבו לידי על הספסל גבר ואישה מבוגרים ובהינו בספינות מטען עצומות שעמדו בתור להיכנס לנמל חיפה.
"הנה סירה גדולה גדולה", אמרה האישה לבן זוגה.
"תראי שמה, סירה קטנה קטנה, ושמה, יוווו, סירה נורא נורא גדולה".
"ספינה, ספינה", תיקנתי אותם בלבי בדממה ונמלטתי מספסל מוני הסירות הנורא נורא גדולות.
ואז נפתחו הדלתות וקיללתי את עצמי שבעתיים. הייתי אמורה להקריא בשני סבבים. בסבב הראשון פתחה פנתרה רוקיסטית גמישה לבושה שמלה צמודה ששרה בקול עמוק באנגלית, הקהל היה מרותק. אמרתי לעצמי, טיפשה טיפשה טיפשה, מי יקשיב לקול האנושי השביר שלך, שפולט מילים ללא ליווי, אחרי חיית במה שכזאת.
לא הייתה לי ברירה, לא היה לי כבר לאן להימלט. עליתי לבמה והקראתי את עצמי. כמות מחיאות הכפיים שקיבלתי לאחר שני הסבבים, מספר האנשים שהגיעו לדבר אתי לאחר ההקראה הפתיעה אותי קשות. ולמרות שאני מקריאה הרבה בערבי שירה, ואני חשה את הצימאון שיש למילים משמעותיות שאומרות משהו אקטואלי, עדיין לא חשבתי ששירה תשתלב בעוצמה שכזאת בערב רב תחומי.
ועכשיו שנה חדשה, ואני מסתובבת עם החור הריק וחלומות זוועה, שמונה חודשים ללא שיר חדש אחד. רוצה להגיד משהו משמעותי, משהו אוטנטי מתחתית הבטן, מילים שבאות מאמת, והמילים שבאות הן לא המילים הנכונות.
מחכה שיבואו, מסך גשם ראשון, אפור רך, מפרות אותי אדמה מצולקת.
שנה טובה!
.
אתמול, בדמדומי שבת אחרונה, שנת
2012, בשער אחורי, בית קאופמן, הכובשים
20, מבנה לשימור חזותו קלאסית
חזית סימטרית מעוטרת, באיזור
החייץ של העיר הלבנה, ראיתיו.
חשבתי עיני הטעוני, סבתי חזרה
.
מעל הרחק שמיים התנפצו, רעמו
רהבו בשלל זנבות דרקונים
פיתו במזרקות אור, בפרחים מטורפים
.
שם, בין קרעי חשיכה על ארבעותיו
כרע שולף מתוך שקית קרועה
שיירי טייק אווי,
דוחס אל פיו בזריזות בשתי ידיו
במיומנות כלב מורעב
שם, מוכרע בין צללי פח לפרצי אור מסולף
ראיתיו, בחייץ שבין העיר הלבנה
לשערי גיהינום
.
.
האישה הנכונה היא לובשת
את הבגדים הנכונים מקפידה
לענוד שרשרת פנינים נכונה
על השמלה הנכונה נועלת
נעליים משובחות שנתפרו בקפידה
בחנות הנכונה בעיר הנכונה
קצה ציפורנה משוח בלכה
הנכונה, הו, כמה נכונה
יכולה להיות האישה הנכונה.
.
האישה הנכונה אומרת תמיד
את המילה הנכונה ברגע
הנכון מפזרת את החיוך
הנבון הנכון ברגע הנכון
כשהיא שבה מעבודתה הנכונה
היא מחממת ארוחה נכונה
על צלחת פורצלן לבנה
עקרה מניחה סכין מזלג
עטורים בדוגמא נכונה היא
מדיחה בסבון הנכון מהפירסומת
הנכונה מדליקה טלוויזיה שלושים
ושבעה אינץ' נכונה בוהה
אלתוך החשיכה הנַכונה לה.
.
והיא מנסה להרחיב לעצמה
אבל לא רואים כל כך טוב בחושך.
והיא מנסה להצליל ולפלוש מעבר לחומה
אבל מזמן שהלכה לאיבוד בחושך.
.
.
תראו אותה נלחצת מתכווצת לא מתפרסת אפילו
על קצה סיכה,
תמיד מתקפלת, מתנצלת, מעלימה את עצמה
מיס הודיני המהוהה.
אין לה מקום, מה לה מקום, היא לא צריכה מקום,
נושמת, רק מעט אוויר בבקשה.
.
לא לוקחת, דבר היא לא לוקחת, מנומסת,
תמיד מודה תודה,
מוחקת, הכל היא מוחקת, נמחקת, אין בה כעס
לא טינה לא אכזבה.
לא ברורה, שחורה לבנה אפורה, גם כשנמלטה
שבעה גמדים בסופו ששרתה.
.
ושמה בחוץ – הו איזה עוצם, כמה בוז, מרווח שנפתח
בין שמיים לאדמה
בין אדמה לאדמה
בין בית לחוץ
מתנשא מנוכר אור
כמה אור – ממרר בעיניים האור הארור.
.
אבל היא לא לוקחת, לא יודעת לקחת
שנים שרגילה לא לקחת
לא פותחת לא נפתחת,
ולאן תתגעגע ולמה היא תתגעגע
ומדוע כה נחמץ בה ליבה עכשיו.
.
עד כמה נמוך יכולה השירה לרדת בישראל?
אתמול קבלתי טלפון אקראי מחברה ששאלה אם אני שמחה על ששלושה שירים שלי פורסמו בספר לימוד אזרחות של מט"ח.
איזה ספר? שאלתי המומה. את רצינית? כמה שירים פורסמו? אילו שירים?
ולא ידעתי איך לחלק את ההרגשה, שמחה על כך ששירי נכנסו לספר בתוכנית הלימודים, או הכעס וחוסר האונים שאיש לא טרח לבקש את רשותי, או למצער, להודיע לי, לוודא שאין טעויות העתקה/הדפסה, ולפחות לזכות אותי בעותק.
מזמן שאני עדה לכך ששירי מתפזרים עם הרוח. אני שמחה על הפיזור, שלא תטעו. גאה ממש כשמיידעים אותי על "זו אני מדברת", שנמצא על קירות משרדים ובמחלקות של שירות לקוחות.
אבל משהו רע מאוד קורה, משוררות/יוצרות הפכו לשקופות.
במדינה שבה חיים וחיות מתים ומתות יוצרות בחיי עוני וחרפה. במדינה שבה מרוויחה, יוצרת, במקרה הטוב והמופלא שקל על ספר שירה. במדינה שבה הוצאות ספרים דורשות כסף על הוצאת ספר שירה. במדינה שבחנויות ספרים לא קיים שלט מובחן לשירה, ויש בקושי חצי עמודה לתחום (להבדיל, למשל, מהז'אנר היוקרתי והיצירתי של מיחזור תרנגולות מתות באינסוף סיפרי בישול). במדינה שבה אין בושה לבקש ממשורר להגיע על חשבונו ולהקריא חינם מפרי יצירתו לקהל משלם בכניסה. במדינה שבה אנשים עובדים כמו חמורים בכדי להכניס אוכל לפה ולספק לעצמם מיטה ותקרה, ואין להם שנייה פנויה ליצירה. במדינה בה מקוצצות באכזריות ולא נותרו קרנות לשירה, במדינה הזאת אני מגלה לתומי ששלושה שירים שלי נלקחו לספר לימוד באזרחות, ואני אפילו לא ידעתי שאני.
במדינה כזאת אני מגלה לתומי, חודש לפני, שוב דרך חבר שהתקשר "לברך", שכתב עת של מוסד ערכי להכשרת מורים, העתיק חצי שיר שלי מעיתון הארץ, הציג אותו כשיר שלם, וכן, שוב, ללא פנייה אלי וללא בקשתי. וכמה כאב לי ששיר שלי מופיע בחלקו, ללא הבית המסיים, ללא הפואנטה. וכמובן ללא פרטים עלי. וכן, זה בסך הכל שיר. מי זו היוצרת?? יללה, ניקח, נשתמש, ממילא עוד דקה נזרוק, מה פתאום דקה, שנייה מספיקה, ומה זה חשוב חצי שמצי.
וכן, רבותי, קוראים לזה גזילה.
ואני אפילו לא היה עולה בדעתי לבקש שקל, תהיו בטוחים. אם מישהו היה פונה ומבקש.
לכן כל כך חשוב "מאבק השירה". וטועה אורי הולנדר כשהוא תוקף מאבק של משוררות ומשוררים, על כך שמגיע להם מקום ראוי, פינה לנשום, במדינת הרגל הגסה, הנצלנית, הכה בוטה שלנו.
כי אין לי מושג כמה נמוך מזה ניתן לרדת. אם כי למדתי שבעינייני ניצול, היצירתיות האנושית היא בלתי נדלית.
אני מזמינה אתכם לכנס שייתקים ביום ה', ב 15 בחודש, בבית העם, רח' רוטשילד 69, תל אביב, שיתחיל בחמש בערב.
בואו, נקריא שירים, יהיה כייף. וחשוב לבוא. ולא רק למשוררות ולאוהבות ואוהבי שירה. ואולי גם נלמד לא לזלזל בעצמנו, בכל תחום, לא משנה מהו. להרים ראש. שהרי אני משוררת לעזאזל, לקחו לי חמישים ומשהו שנה להגיד את המילה. הנה זקפתי ראש של משוררת.
.
האם העוני הוא גן, אימא
העצמות המתקמרות הנכמרות אל תוך עצמן
והטון הילדותי המתחטא המתנגן
מה יש לנגן
גן מחורבן.
והבושה הארורה, מאיפה היא צמחה
ההתנצלות האינסופית
והפחד שמא יידבק
שחלילה וחס לא יידבק
כמו לכלוך שנדבק, זוהמה, ריח עוני.
מה כבר נדבק בי, ממני נדבק?
מה כבר יכול להידבק
מה כבר עוללתי, מה יכולתי לעולל
מלכלוך של אחרים, לא ממני.
.
העוני הוא גן, אימא, שתי עיני שהורשת,
חלושות, מוחלשות, לא שוות שתי פרוטות,
עיוורות חותרות מחפשות מחזרות
תופסות מהצד, קללת הלבד
מהחוץ לא פוסקות, מבפנים לא תופסות
לא פוסקות מקרבי ממני.
.
מאז שיצא הספר, לפני כשנתיים וחצי ("זו אני מדברת", הוצאת "בבל", 2009), אני בסוג של מסע מזורז.
לפני הוצאת הספר פרסמתי בהרבה כתבי עת מגוונים, והרגשתי שהעולם הסיפרותי קבל אותי באהבה.
מצאתי את חברי לדרך, את חברי "גרילה תרבות", שאתם אני פעילה, ולמעשה אני כבר לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלי החלק המהותי הזה, שנקרא שירה חברתית.
הספר הפתיע, קבל תשומת לב, ולמעשה זכה בשלוש זכיות: בחסות קרן "קסת", בפרס "טבע", וממש בימים אלה, ב"פרס דוד לויתן". (טעות, נוספו לי שם עשר שנים מופלגות בלבד)
הזכיות הללו, הן אמורות לשכנע אותי שאני "משוררת". ובאמת, אני מרגישה יותר טבעי כשמזמינים את "המשוררת יודית שחר" להקריא. אבל בתוכי אני בסך הכל כותבת שירים, שלפעמים מדברים לאנשים מסויימים, ומשוררת זו מילה גדולה מאוד, גדולה מדי.
לא בריא לאדם שייקרא לעצמו משורר. (הוא מתנפח כמו בלון אוויר חם ופולט מילים עטופות שביעות עצמית של ילד מגודל)
במסע הזה שאני עושה עם לידת הספר שלי, אני לומדת.
אני לומדת שלשירה יש כוח, למרות שבחנויות הספרים של צומת, סטימצקי ועוד, לא קיים מדף עם ריבוע האותיות המובחן: ש י ר ה .
אין, התרבות הישראלית מוחקת את משורריה. מוחקת אותם מהתודעה, מהקיום.
אני לומדת עד כמה השירה היא שברירית, חד פעמית. וכל מילה של עורך, יכולה לקחת אותה ממני להרבה מדי חודשים.
אני לומדת ששירה היא מהות, התחייבות, צלילה. ובעבודה שאני עושה, העבודה שאני כה אוהבת ומחוייבת לה, מחנכת ומורה להיסטוריה בבית ספר של הזדמנות אחרונה, ישנה התנגשות בין שתי המהויות.
להיות מורה לנוער בסיכון זה להיות קשוב ופנוי עשרים וארבע שעות ביממה. ומכיוון שאני עובדת הרבה שעות, תמיד עובדת, ולא רק בבית הספר, אני צריכה להיות קוסמת בכדי להמשיך לכתוב.
אומנות צריכה פניוּת רגשית ומחשבתית, ופניוּת רגשית ומחשבתית זה מותרות של עשירים שלא צריכים להתפרנס. (לכן, מן הסתם השירה הייתה לאורך ההיסטוריה סוגה אליטיסטית במופגן).
שנה טובה לקוראי, מה אני יכולה לאחל לכם מעבר לאיחולים השכיחים והכה נכונים, אושר, בריאות, שלום ושמחה?
ובכן, שתהיו עצמכם, ושתדעו לזהות את עצמכם, ושלא תוותרו על עצמכם, בעולם בו ביטוי עצמי מלא הוא דרישה ובו זמנית גם מותרות.
.
.
מה כבר תועיל לה?
על רגל אחת מדדה
שבור מקורה חרבה פלומתה
אין מי שיבזבז כדור
על בשר אכול כינה
אולי ילד, מקסימום ילד
יידה אבן קהה
ייבצע המתת חסד
.
ומה הועיל לה
שדאתה מעבר מפרצי האור
ומה נותר מההדר והכישוף
כשהערימה על חוקי כבידה ומשיכה
,
בינה של יונה זקנה
מה כבר תועיל לה?
.
.
אתה, שדרכת במדרגות הברזל
וצעדת לשמיים
בגוף הכלה
בגוף המתכלה
בבשר הרך החיישן החושק החשוק
.
אתה, שטיפסת במדרגות הברזל
ופרצת לא לשמיים
עשב שוטה ליפך התפתל על מדרגות הברזל
עשב שוטה הסתרג על סורג שפה פצועה שסועה
חַבַק את שרירי ירכיך עולה
במדרגות ברזל אל דירת שני חדרים
עירומת כתלים עירומה
אבא אימא ניבטים תלויים חשופים
אמא אבא מביטים לא ממוסגרים
לא מסנגרים אבא אימא
וכמה אַשָם, ים אָשַם
.
עננים נתנו סימנים
אורות זהב היכו בבקרים מבעד סדקים
אבק נצבע זהב
בְּרוֹך נצבע בְּרוׁך נצרב זהב
אבק נצהב זהב
ברקים היכו זהב
זהב בער בעין העגורים השוקקים המפליגים
המתפרצים מתנפצים אל האור
זהב כילה בשדה חיטה ניצת בקלח השדה כשהלכת
ותמיד שבת ותמיד לא שבת
.
אתה, לך עם הגוף הכלה המתכלה
כליה בגוף הכלה
קללה בגוף הכלה המתכלה
חייה את הגוף
ואיך תחייה
.
בטרם ירד הלילה 
