שנה חדשה
קמתי, בוקר ראש השנה, עם חריכה בבטן מחלום רע.
הייתי בתל אביב, הרגשתי שבירה ובודדה כפי שאני מרגישה בה הרבה פעמים. הגעתי לחבורה סיפרותית שישבה בבית קפה, אחד מהם היה חיוור כחוש וגלוח. נדמה לי שנתתי לו את הספר החדש שלי, או שהבטחתי לו שאתן, היו לו עיני דג מתות, והרגשתי התבזות עמוקה. זה היה בני ציפר.
שתיתי קפה ראשון ליד החלון עם העציצים הפורחים שלי, בדרך כלל זו שעה שמחה בשבילי, אבל הרגשתי שסכינים חותכים לי בבטן.
אולי כי לא כתבתי מסוף דצמבר, אפילו לא שיר אחד.
לפני כשבועיים הייתי אמורה להקריא שירים בערב רב תחומי בתיאטרון עכו. לא יכולתי וביטלתי. ואז בשבת בצוהוריים אני מקבלת מרויטל מלכה, המפיקה, הודעה דחופה בפייסבוק, אם אוכל ספונטאנית להגיע.
הסתכלתי על ערימת הירקות שהייתי אמורה לקצץ לארוחת הצוהריים, באופן לא ספונטאני לחלוטין, ואמרתי לה כן.
אחר כך לא מצאתי מי שיתלווה אלי ברגע האחרון וקיללתי את עצמי, כפי שאני רגילה ברגעים ספונטאניים באמת.
הגעתי בהסעה לעכו בארבע, והערב התחיל רק בתשע, מצאתי את עצמי בוהה בשקיעה יפהפיה במוצאי שבת לבד על החוף. מתארים לעצמכם מה זה להיות אישה לבדה על חוף ים?
לרווחתי התיישבו לידי על הספסל גבר ואישה מבוגרים ובהינו בספינות מטען עצומות שעמדו בתור להיכנס לנמל חיפה.
"הנה סירה גדולה גדולה", אמרה האישה לבן זוגה.
"תראי שמה, סירה קטנה קטנה, ושמה, יוווו, סירה נורא נורא גדולה".
"ספינה, ספינה", תיקנתי אותם בלבי בדממה ונמלטתי מספסל מוני הסירות הנורא נורא גדולות.
ואז נפתחו הדלתות וקיללתי את עצמי שבעתיים. הייתי אמורה להקריא בשני סבבים. בסבב הראשון פתחה פנתרה רוקיסטית גמישה לבושה שמלה צמודה ששרה בקול עמוק באנגלית, הקהל היה מרותק. אמרתי לעצמי, טיפשה טיפשה טיפשה, מי יקשיב לקול האנושי השביר שלך, שפולט מילים ללא ליווי, אחרי חיית במה שכזאת.
לא הייתה לי ברירה, לא היה לי כבר לאן להימלט. עליתי לבמה והקראתי את עצמי. כמות מחיאות הכפיים שקיבלתי לאחר שני הסבבים, מספר האנשים שהגיעו לדבר אתי לאחר ההקראה הפתיעה אותי קשות. ולמרות שאני מקריאה הרבה בערבי שירה, ואני חשה את הצימאון שיש למילים משמעותיות שאומרות משהו אקטואלי, עדיין לא חשבתי ששירה תשתלב בעוצמה שכזאת בערב רב תחומי.
ועכשיו שנה חדשה, ואני מסתובבת עם החור הריק וחלומות זוועה, שמונה חודשים ללא שיר חדש אחד. רוצה להגיד משהו משמעותי, משהו אוטנטי מתחתית הבטן, מילים שבאות מאמת, והמילים שבאות הן לא המילים הנכונות.
מחכה שיבואו, מסך גשם ראשון, אפור רך, מפרות אותי אדמה מצולקת.
שנה טובה!
בטרם ירד הלילה 
