בטרם ירד הלילהענת שרון בלייס, משוררת מוכשרת
ומראיינת חכמה, ראיינה אותי לכבוד צאת סיפרי:
לכל רחוב משוגעת משלו, בהוצאת קשב.
כאן ניתן להקשיב לראיון.
תובענות תקתוק השעון בחיים המודרנים העכשוויים היא בלתי נתפסת.
שבת בבוקר, רבע לעשר, מנשנשת שקדים וקוראת ברשת בכייף,
ותקתוק העבדות בראש לא מרפה: אם לא תתלי עכשיו כביסה לא יתייבשו המדים של הילדה.
אם לא תקומי לבשל לא יהיה אוכל. איזו מן אימא לא מבשלת צוהוריים לילדיה??
ויש עבודה כמובן להכין למחר לבית הספר.
גועל נפש של בת אדם אני שיושבת לי כך ולא מפיקה תמורה ממשית נמדדת.
אז כל השבוע קמתי בשש, חזרתי אחרי שש, עבדתי אחרי שש ושבע ושמונה ותשע.
אבל מי סופר? השעון הקפיטליסטי אף פעם לא שבע, תמיד רעב.
עובדת משרה? למה שלא תעבדי משרה וחצי.
עובדת משרה וחצי? למה שלא תלמדי בשישי?
לומדת בשישי? מה עם קצת תרומה לחברה?
ובשבת? יללה, לעבודת הבית הקדושה ולמה שנותר מכל השבוע.
והדוגמא שלי היא בסך הכל מאפיין של תהליך כללי שסוחף את כולנו
ולועס ובולע ויורק.
זוכרים שפעם הקדישו את השעות בין שתיים לארבע למנוחה?
אלה היו שנות השישים, אולי עד אמצע סוף שנות השבעים.
כשאימהות רבות חיכו בבית לילדים.
(זה היה טוב לילדים שקבלו אימא ובית, פחות לאימהות עצמן שנתפסו 'עקרות בית' מסורסות,
ואילו היום הן גם עובדות בחוץ וגם התפקיד של 'עקרות הבית' נותר ברובו שלהן).
באותם ימים לא רחוקים לעובדים היו איגודים מקצועיים, וזכויות עובדים לא היו קללה
אלא חלק מהעולם המתוקן.
היום, על פי האתוס השולט, מי שיעז לנוח בביתו בצוהוריים
הוא חזיר עצל שהרוויח חיי עוני וביזוי ביושר.
ומי שמתאגד לזכויותיו הבסיסיות מאויים על ידי המדינה. (בלינק המצורף)
הלכנו מאוד רחוק אחורנית. החיים רוכבים עלינו במקום שנהנה מהם.
והתקתוק המחוריין בראש, לקום, לקום, לפעול, לפעול, לא לשֶבֶת.
לא להרהר.
אין פנאי להרהר.
והרי מהרהורים קמו המחשבות וההמצאות הכי גאוניות בעולם.
אבל מי אנחנו, בהמות העבודה בעולם המודרני שנהרהר לנו ככה סתם. אה?
אז על העובדים ללא תלוש כבר חמש שנים בבית ביאליק שמעתם?
לשם כולנו הולכים ואלה פני החברה שלנו.
מדינת ישראל היא המעסיקה הגדולה ביותר של עובדי קבלן בין מדינות ה OECD.
עובדי קבלן זו המצאה קפיטליסטית מנוולת שמטרתה לנצל בני אדם ככוח עבודה זול ולזרוק אותם
מרוקנים לשולי הדרך, חפץ מרוקן ומיותר.
אני קוראת לכם לבוא ולהצטרף להפגנה בבית ביאליק: https://www.facebook.com/events/1414295185483625/?notif_t=plan_user_invited
וכדאי שתקראו גם את זה: (מקווה שיעלה למי שאינו מנוי להארץ)
http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2231611
ראיתי את הענן הגדול עולה מהים כשהייתי בנמל תל אביב. בדרך חזרה לפתח תקוה הבזקי האורות רדפו אחרי, רעמו, רקדו במופע אור קולי מרהיב, נפלטו מתוך כרסו החמימה השמנמנה של הים הסתוי, המזהיב.
כל שנה וכל השנה אני מחכה לימים הללו, כמו ילדה קטנה אני מחכה למופע הגדול של הטבע.
כשהייתי ילדה הייתי תוהה מדוע מתחילה השנה דווקא בדעיכת השמש, עם טיפות הגשם הראשונות.
היום, מחיי הפשפש העירוני שאני, ברור לי כמה נכון לפתוח את השנה כשהשמיים מתעלסים עם האדמה, מזריעים, מטעינים אותה בחיים מחודשים.
כמה עוצמה, איזו הבטחה טמונה במעגלי החיים.
זו התקופה שבה מילים מילים צומחות, מבקשות לצאת לי מהבטן.
התחלות של שירים, רעיונות לסיפורים, משפטי פתיחה לסיפורים חדשים. חוטים חוטים נמשכים, זורמים מתת ההכרה מבקשים שאקח אותם הלאה, לאמירה קריסטאלית, זכה, משמעותית.
אתמול בבוקר השכם התחיל לי שיר באוטובוס, התחלתי לכתוב על פיסת נייר שתלשתי. הגעתי לאור יהודה, ירדתי מהאוטובוס. אישה מוזרה, עוצרת כל כמה פסיעות, כותבת על קיר שבדרך, על עמוד מודעות, כך עד שהגעתי לבית הספר ונבלעתי בשיגרת היום יום התובענית.
בעידן הפוסטקפיטליסטי יש לציית למטלות.
בעידן הציותים הרהורים הם מותרות.
שירה נולדת מהרהור, למרות שטובי הגאונים יודעים שמהרהורים לא מגיעים למכולת.
למשוררים אין מקום בעידן הקפיטליסטי. יעידו על כך חייו הקצרים של שי אריה מזרחי, זכרו לברכה. בעידן הקפיטליסטי משוררים הם חייזרים תמהונים מיותרים, אנשי שוליים סהרורים שמתעקשים להביט אל תוך עיני העולם נכוחה ולדבר.
מה יש לדבר לעולם? איזו מן מחלה זאת??
מה שקורה לי בימים אלה רחוק מלהיות מובן מאליו, דממתי למדי בשנה וחצי האחרונות. זה קרה כשחטפתי זאפטה מפתיעה מאדם שהערכתי.
אני מספרת על כך בשיר שאני מצרפת.
לשיר קוראים מכתב לעורך ספרותי 2 .
הוא התפרסם בכתב העת האחרון של 'מעין'.
השיר הזה פלוס, 'מכתב לעורך ספרותי 1, ועוד שירים, יתפרסמו בסיפרי הבא, העומד לצאת לאור בהוצאת 'קשב', בריבעון הראשון של 2013.
כן, זה קורה, אני מתרגשת ושמחה. וגם קצת מפחדת.
מכתב לעורך ספרותי 2 . . .
עורך ספרותי יקר,
אין לך מושג,
אין לך מושג המילים שלך מה עשו לי,
שישה חודשים, שישה חודשים תמימים
ולא מילה אחת
לא אות אחת העליתי על הנייר
. .
לא ראיתי שפתיך דובבו באפרכסת
בהחלט ראיתי – אדומות דשנות מופשלות:
"זבל פמיניסטי, סיסמאות קלושות
מה עוד תרצי שאפרוט"
. .
עורך יקר קר, כמה עלית לי
על מה עלית לי
עד מה עלית לי
שישה חודשים לא פסיק, לא דבר
ועכשיו הגמגום העכור
המהוסס מגושם עקר.
מקווה שאתה סולח לי
סליחה – אל תסלח לי
סליחה שהזבל הזה הצטופף לו
מעצמו הצטופף מעצמי
חפוז מר וישר
.
תראו אותה נלחצת מתכווצת לא מתפרסת אפילו
על קצה סיכה,
תמיד מתקפלת, מתנצלת, מעלימה את עצמה
מיס הודיני המהוהה.
אין לה מקום, מה לה מקום, היא לא צריכה מקום,
נושמת, רק מעט אוויר בבקשה.
.
לא לוקחת, דבר היא לא לוקחת, מנומסת,
תמיד מודה תודה,
מוחקת, הכל היא מוחקת, נמחקת, אין בה כעס
לא טינה לא אכזבה.
לא ברורה, שחורה לבנה אפורה, גם כשנמלטה
שבעה גמדים בסופו ששרתה.
.
ושמה בחוץ – הו איזה עוצם, כמה בוז, מרווח שנפתח
בין שמיים לאדמה
בין אדמה לאדמה
בין בית לחוץ
מתנשא מנוכר אור
כמה אור – ממרר בעיניים האור הארור.
.
אבל היא לא לוקחת, לא יודעת לקחת
שנים שרגילה לא לקחת
לא פותחת לא נפתחת,
ולאן תתגעגע ולמה היא תתגעגע
ומדוע כה נחמץ בה ליבה עכשיו.
.
הייתי אמורה להקריא באירוע גדול ונוצץ, ומחוסר מקום, ממש ברגע האחרון, דחפו אותי לחדר שהיו בו שלוש נשים, אחת מהן הייתה שרה נתניהו. הנשים שהיו מהודרות מאוד הסתכלו עלי במבט מודד, שמינית חיוכים מנומסים דוקרים על הפריק יוצרת הענייה.
לפתע קראו לנו לאכול, שרה נתניהו קמה בעצלתיים ממיטתה לובשת שמלה רקומה זהב, הסתכלה עלי, חברותיה באו אחריה, הן לא הציעו לי להצטרף. הייתי רעבה ומיוזעת מהגעה ארוכה ומתישה באוטובוסים, אמרתי לעצמי שאתקלח ואז אלך לאכול גם אני.
כל הדלתות של החדרים היו לבנות חסרות זיהוי, פתחתי דלת ועוד דלת בעוד מסדרון ועוד מסדרון עד שהגעתי למקלחות לבנות מהבילות אדי חלב. התפשטתי, אבל לא משנה כמה נאבקתי, מים לא יצאו מהברזים. לא מצאתי את בגדי בחזרה באדים הסמיכים, שמתי על עצמי מגבת קצרה שמצאתי בגישושי העיוורים ויצאתי לחפש את החדר. צעדתי במעגלים אינסופיים, כל הדלתות נדמו אותה דלת, וכל מסדרון נדמה לתאומו, הפכתי ערה לכך שהמקום דוחק אותי בהתמדה שוב ושוב ושוב בתנועה צנטרפוגאלית החוצה, אבל לאן שלא פניתי לא הצלחתי לשנות או להשפיע על הכיוון. בשלב מסויים מצאתי את עצמי באורח לא ברור במדשאה המטופחת עם המגבת הקטנה על עירומי המבוייש מחפשת נואשות את הדרך פנימה, נמצאת באורח לא ברור בחוץ, מעבר לעמדת השמירה. פניתי לשומרים ובקשתי מהם להיכנס בחזרה. הסברתי להם שאני מוזמנת למקום ושאיבדתי את הדרך, כבר ויתרתי על ההקראה ורק רציתי להגיע לבגדים שלי ולהתכסות.
אחד השומרים מדד אותי בפנים חתומות ושאל אם אני מכירה מישהו שיאשר שאכן הוזמנתי, רק את שמה של שרה נתניהו זכרתי. נאלמתי, ידעתי בבירור שאם יתקשרו אליה השומרים, היא תכחיש שהיא מכירה אותי באיזה שהוא אופן, וששהינו בחדר אחד.
אחת ההפתעות הכי נחמדות שזימן לי יציאת ספרי, "זו אני מדברת", התרחשה כששירים מהספר הולחנו.
בשבועיים האחרונים יצאו שני דיסקים של יוצרים מוכשרים: גל זיו ושחר כהן, ובהם גם משירי.
כאן תוכלו לשמוע את הפרשנות של גל זיו למילים של זונה.
ושיאיר לכם האביב,
אביב שיכור ופורח.
ואושר, כן, מגיעה לנו פיסת אושר, לכולנו. או לפחות לכל אלה שמבקשים ומגיע להם.
(בשביל זה יש אלוהים, לא? שיעשה סדר וצדק. הוא כנראה עסוק במשהו אחר כרגע)
.
שלום לכולם
הזמנה לערב עיון בנושא שירי עובדים בבית אביחי בשני לפברואר 2011
אחרי כשנה של הגשת התכנית "שירת מחאה" ברדיו כל השלום, בפברואר הקרוב נתחיל גם בהנחיית סדרת ערבי עיון בנושא שירת המחאה בבית אבי-חי. כל אחד מערבי עיון אלו יוקדש לנושא חברתי-פוליטי אחד המקבל ביטוי בשירה הישראלית, שירת המשוררים והשירה המולחנת. בכל ערב ישתתפו משוררים וזמרים שביצירתם אמירה חברתית ופוליטית.
הערב הראשון, שייערך בשני בפברואר 2011, יוקדש לנושא העובדים בישראל, זכויותיהם, הפרת זכויות אלו וקשיי הפרנסה. המשתתפים בערב זה הם הזמר עמיר לב והמשוררים מתי שמואלוף ויודית שחר. הערב ייערך באולם ח7 בבית אביחי. עמיר לב יבצע כמה משיריו הנוגעים לנושא העובדים בישראל, והמשוררים מתי שמואלוף ויודית שחר יקריאו משיריהם הקשורים בנושא. שלושת המשתתפים ייקחו חלק בדיוני הפאנל בערב זה.
על המשתתפים:
עמיר לב – זמר וותיק שפרסם עד כה את האלבומים: "רוצה לראות אתכם במקומי", "עמיר לב", "פעם בחיים", "לפעמים אני מאושר", "הכל כאן" ושני אלבומי הופעות "הופעה חיה בבארבי" ולאחרונה את האלבום "הופעה חיה בזאפה".
מתי שמואלוף – משורר, חוקר, פובליציסט ופעיל פוליטי. פרסם עד כה את ספרי השירה: "מגמד הצלקות", "שירה בין שמואלוף לבין חזז" ואת "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים". נמנה על מייסדי גרילה תרבות, ונמנה על עורכי האסופות "לצאת", "אדומה" וכן "תהודות זהות".
יודית שחר – משוררת ומורה בחינוך המיוחד. פרסמה עד כה את ספר השירים "זו אני מדברת" שהוא ספר שיריה הראשון שנחל הצלחה מרובה. כמה משיריה הולחנו ומבוצעים. כונתה על ידי ניסים קלדרון "משוררת של מצפון חברתי".
אתם, כמובן, מוזמנים כולכם להגיע. ניתן להזמין כרטיסים דרך בית אבי חי, בהגעה אל קופת הכרטיסים בבית אבי חי, או בהזמנה טלפונית במספר- 02-6215900. כרטיס יחיד עולה 30 ₪, ולסטודנט 20 ₪.
הקובץ המצורף הוא ההזמנה לערב כפי שמופיעה בתכניית בית אבי חי.
למתעניינים:
קישור לתכנית בה ארחנו את המשורר מתי שמואלוף:
http://www.allforpeace.org/readarticle.aspx?articleid=7671
קישור לתכנית בה ארחנו את המשוררת יודית שחר:
http://www.allforpeace.org/readarticle.aspx?articleid=7824
קישור אל תיאור האירוע באתר בית אביחי:
http://www.bac.org.il/Event.aspx?id=01/397
בברכה,
עמיר סגל ושלומי בן-עטר
השבוע הפנו אותי לשיחה בויקיפדיה בעיקבות ספר השירים הנפלא שהוציאה סיגל בן יאיר, "לא מעודן". עוד אכתוב עליו, ספר מומלץ למהדרין.
באותה שיחה דנו על הקריטריונים לפתיחת ערך למשורר בויקיפדיה, וגם נתנו אותי כדוגמא, משום שאני קבלתי ערך מיד לאחר צאת סיפרי הראשון.
כמה השתוממתי שבאותו דיון ארוך ומייגע כאורך הגלות, יצור מוזר שכינויו הייתשלהדוס טען שכתבתי על עצמי את הערך, למרות שאותו יצור הוא מאנשי ויקיפדיה ואמור להכיר את העורכים. (למעשה לא ידעתי שיש עלי ערך בויקיפדיה עד שמישהו אמר לי ש, להפתעתי).
זה ניחא, אותו יצור גם טען עלי דברים שונים ומשונים שחלקם ממש גרמו לי לבלוע את הכובע שאין לי.
למשל, הוא טען שהמצאתי את הביוגרפיה שלי! שכל הפרסומים שלי בכתבי עת הם המצאה שלי.
ולא עזר שנכנס רונן אלטמן קידר וכתב לו היכן פרסמתי ומתי, הוא מיד גימד את הפרסומים הללו, גם הפרס שקבלתי על הספר בפסטיבל מטולה הפך לפרס שולי, ושוב ושוב הוא חזר על המנטרה, זייפתי את הביוגרפיה שלי, למעשה אני משוררת מומצאת שכל פרסומי באים מדף היוצר הנידח שהקמתי לפני שנים ב"במה חדשה".
למעשה יש לי הרבה יותר פרסומים מאלה שנקבו בהם בוויכוח, אבל אני תוהה, הייתכן שדמיינתי וכל אותם כתבי עת שנמצאים בסיפריה שלי ושאני ממששת אותם דף אחרי דף, הכל המצאה שלי? אין דרך לבדוק את זה, תגידו? ואין, נאמר, ברשת לינקים ל"מטעם", "קשת החדשה" וכל אותם כתבי עת, מגזינים, עיתונים שבהם פרסמתי?
ומשהו אחר, ובעצם לא אחר. השבוע התפרסמו ארבעה שירים שלי בעיתון77, באתר העורכים העלו שישה מנוקדים. אני מצרפת לינק לפרסום. הייתכן שלינק זה אינו לינק אלא המצאה פסאודודימיונית פרי הזיותי?
קוראים הזהרו! אתם עומדים לקרוא שירים שלי שאני טוענת שהתפרסמו, באתר של כתב עת שאני טוענת שקיים, והאחריות לקיומם כולה מוטלת עליכם ולא עלי.
"מסכים", תיכון חדש לתקשורת, נפתח באור יהודה. "מסכים" הוא בית ספר ייחודי, יצירתי, לנוער בסיכון.
לצד לימודי הליבה (מתמטיקה, לשון, אנגלית, היסטוריה, תנ"ך) ובמטרה להגיע לתעודת בגרות מלאה, הנערים והנערות לומדים את עולם הקולנוע והטלוויזיה.
בית הספר מושתת על האמונה ביכולתו של כל אחד ואחת להגיע להישגים אישיים ולימודיים תוך הענקת חוויות הצלחה כמנוף לבניית הצלחות עתידיות, ובניית דימוי עצמי חיובי של בני הנוער.
אנו זקוקים לכם לפתוח את הלב ולהתנדב. אין צורך בניסיון קודם (למשל בהוראה), אך יש צורך בסבלנות ובהתמדה.
אנו נעזור לכם ונלווה אתכם בתפקיד משמעותי זה.
אנו זקוקים למתנדבים כ-
1) תומכי הוראה בכיתות – המתנדב נמצא בכיתה עם המורה, מסייע לנערים הזקוקים לעזרה.
2) מורים פרטניים – המתנדב נותן שיעורי עזר לתלמידים (אחד על אחד).
3) מתנדבים בחצר – המתנדב עובד עם הרכז החברתי, נמצא בחצר כדי לקלוט נערים שיצאו מהכיתה ולדאוג עבורם למסגרת.
4) חונכים אישיים – המתנדב "מאמץ" נער או נערה ומסייע לו ברכישת כישורי חיים.
רעיונות נוספים להתנדבות, כמו למשל העברת סדנאות, יתקבלו בברכה.
אם אתה, או את, רואים את עצמכם משתלבים במפעל שלנו, אתם מוזמנים לפנות למיכל נוסצקי, רכזת המתנדבים של בית הספר, בטלפון 054-2455876, או באי-מייל: michal.nos@gmail.com
מחכים לך!!!
בטרם ירד הלילה 
