ומה אני קבלתי ביום מעשים טובים

                                                                                                       .

כשהמנהל שלי הודיע על 'יום מעשים טובים', די נפל לי הלב. יום מעשים טובים הפך אצלנו למסורת מהשנה הראשונה לקיומו של בית הספר. ביום זה אנחנו צובעים את הכיתות והחללים הציבוריים. שותלים מחדש את הגינה ומקשטים.

אנחנו סופרים שנה שלישית להיווסדנו, ואני נחשבת למחנכת  'הכי ותיקה'. בשנה הראשונה כשקבלתי את כיתה ט' שלי, היום הסתיים במריטת שיערותי כשאני מבוססת בכמויות עצומות של צבע ששפכו תלמידי הנמהרים שמיהרו להסתלק ולהותיר אותי חסרת ישע, כפי שגברת עם שתי ידיים שמאליות (נבדק והוכח מדעית!) יכולה להיות.

בשנה שעברה ניצלתי, הגיעו לסייע מלאכי שרת בשר ודם מרשות שדות התעופה. ניצח עליהם גבר סמכותי לתפארת, שהשיב חיים וצבע לקירות המקושקשים לעייפה בהינף מברשת בוטחת. סייעו עימו שלוש מלאכיות מסבירות פנים שכמעט ונפלתי על צווארם בתודת אמת.

לכן, אתם מבינים, לא בדיוק ששתי, ואפילו נחרדתי למשמע בואו המתקרב של היום השנתי, ובמיוחד שאיבדנו את המלאכים הטובים מרשות שדות התעופה. גזירה של בוס חדש שמאמין בעבודה נטו ולא בהבלים מפוקפקים כמו התנדבות עובדיו בבית ספרנו הצנוע, על חמש כיתותיו, שבאור יהודה.

לאחר דיונים אין ספור, סגרו התלמידים על עץ שיפאר את אחד מקירות הכיתה. הם צולמו והיינו אמורים לכתוב משפט מייצג, ממצה על כל אחד שייתלה לצד הצילומים.

מה הבעיה אם כך, נכון? בסך הכל כמה מילים טובות שתלמידי יא' יכתבו אחד על השני.

בתחילה חילקתי דפים ריקים והצעתי שכל תלמיד יבחר חמישה חברים ויכתוב עליהם, ואחר כך נבחר מישפטים מייצגים חיוביים על פי דעת הרוב והתלמיד עצמו.

אני חייבת לציין שהיצירתיות של תלמידי הפתיעה אותי, אם כי לא לכיוונים הנכונים. אכן היו כמה הברקות שהעלו צחוק על פני, אבל אופס, אפילו לא מילה טובה אחת להגיד.

ואז חשבתי שיהיה יותר קל אם כל אחד יכתוב כמה מילים טובות על עצמו. והנה הופתעתי כפליים, מסתבר שתלמידי ממש לא יודעים או בוחרים להיטיב מילים על עצמם.

ושוב אספתי ערימת דפים עם אימרות שפר וזרקתי לפח במפח נפש.

חשבתי אולי אביא מצבור של מישפטים, שורות משירים שתלמידי יבחרו מהם, אבל כשהתחלתי לחפש מצאתי שהכיוון כה מלאכותי, ושלא, שאסור לי לוותר, ושאת המילים אני צריכה להוציא מהם עצמם.

עליכם להבין, כל שיעור כזה, שלא מצליח ומתפוצץ מצריך אנרגיות משמעותיות מצידי בכדי שלא ידרדר  לכאוס. ואני כמחנכת כיתה סמכותית למדי, מוצאת לעיתים קרובות, ששיעורי חינוך הרבה יותר קשים לניהול מלדוש ולטחון בנושאים כה אטרקטיבים, בוערים וברומו של עולם המתבגר, כמו גלות בבל ועזרא ונחמיה. זכרונם לברכה.

שבוע לפני היום הגדול, ולא היה עדיין בנמצא בדל משפט מייצג, לפאר ולו תלמיד אחד.

הייתי נואשת למדי, ושקלתי לוותר כשנכנסתי לשיעור. אין לי מושג מה בדיוק קרה שם, שוב דיברתי לתלמידי שאני כה אוהבת. בחרתי תלמידה צחקנית במיוחד ודיברתי על האור שיש לה בעיניים כשהיא צוחקת. פתאום מישהו זרק הברקה יפה שאיפיינה את התלמידה. משהו נפרץ וצצו עוד ועוד הברקות משמחות.

מישפטים חבריים, הומוריים נזרקו לחלל הכיתה ברגע של חסד.

אמנם, בין לבין לא נפקד לחלוטין מקומן של הערות נושכניות עד אכזריות, אבל בסוף אותו שיעור יצאתי עם שישה משפטים מאפיינים חיוביים שתלמידי הרעיפו אלה על אלה, שהתקבלו על דעת הכיתה כולה כמאפיינים, וגם על דעת התלמידים הנבחרים.

אז הבנתי שאלה השיעורים הכי חשובים שאני יכולה לתת לתלמידי. שיעורים לחיים.

בשיעור שלאחר מכן מצאו התלמידים עוד שישה מאפיינים. ואז אחד מהתלמידים אמר לפתע, רגע, מה עם יודית. צריך לתת גם ליודית מאפיין. ואני כל כך הופתעתי שהם בכלל רואים בי עמיתה שצריכה להיות איתם על הקיר, שמיד השפלתי את עיני וכיוונתי לעסוק באלה שעדיין לא נמצאו להם מילים מתאימות.

בשיעור האחרון כמעט וסיימנו את המלאכה, היה לנו אוצר של משפטים חיוביים מחייכים על כל אחד ואחד. ואז שוב נזרק , אבל ליודית עוד לא מצאנו. וכבר לא היה לי לאן לברוח. אז קצת הסתובבתי ללוח, וקצת כיחכתי בגרוני מרוב התרגשות, כשהם העלו מילים יפות, מילים מתוקות, על המורה שלהם. עלי.

עכשיו זה היה תורי לקבל שיעור לחיים. ללמוד לקבל את המקום שלי אצלם.

היום התקיים יום מעשים טובים. כשרונות חדשים נולדו, ציירים, מאיירים וצבעים מוכשרים נתגלו.

על הקיר מול הכניסה בכיתה מתנוסס עץ החיים, מעשה כפיו של תלמיד כשרוני. על קיר אחר צוייר צרור בלונים צבעוניים, המציינים ימי הולדת. כמובן שלתלמידי היה ברור שבין הבלונים יתנוסס גם הבלון שלי.

ואם מסתכלים היטב, בין שלל המישפטים ניתן למצוא את המילים: 'יודית, מכל שורה עושה שיר'.

וזו המתנה שאני קבלתי מתלמידי ביום מעשים טובים. יש מתנות שאין להן שיעור.

שמיים ואדמה עושים אהבה, וספר חדש ב'קשב'

ראיתי את הענן הגדול עולה מהים כשהייתי בנמל תל אביב. בדרך חזרה לפתח תקוה הבזקי האורות רדפו אחרי, רעמו, רקדו במופע אור קולי מרהיב, נפלטו מתוך כרסו החמימה השמנמנה  של הים הסתוי, המזהיב.

כל שנה וכל השנה אני מחכה לימים הללו, כמו ילדה קטנה אני מחכה למופע הגדול של הטבע.

כשהייתי ילדה הייתי תוהה מדוע מתחילה השנה דווקא בדעיכת השמש, עם טיפות הגשם הראשונות.

היום, מחיי הפשפש העירוני שאני, ברור לי כמה נכון לפתוח את השנה כשהשמיים מתעלסים עם האדמה, מזריעים, מטעינים אותה בחיים מחודשים.

כמה עוצמה, איזו הבטחה טמונה במעגלי החיים.

זו התקופה שבה מילים מילים צומחות, מבקשות לצאת לי מהבטן.

התחלות של שירים, רעיונות לסיפורים, משפטי פתיחה לסיפורים חדשים. חוטים חוטים נמשכים, זורמים מתת ההכרה מבקשים שאקח אותם הלאה, לאמירה קריסטאלית, זכה, משמעותית.

אתמול בבוקר השכם התחיל לי שיר באוטובוס, התחלתי לכתוב על פיסת נייר שתלשתי. הגעתי לאור יהודה, ירדתי מהאוטובוס. אישה מוזרה, עוצרת כל כמה פסיעות, כותבת על קיר שבדרך, על עמוד מודעות, כך עד שהגעתי לבית הספר ונבלעתי בשיגרת היום יום התובענית.

בעידן הפוסטקפיטליסטי יש לציית למטלות.

בעידן הציותים הרהורים הם מותרות.

שירה נולדת מהרהור, למרות שטובי הגאונים יודעים שמהרהורים לא מגיעים למכולת.

למשוררים אין מקום בעידן הקפיטליסטי. יעידו על כך חייו הקצרים של שי אריה מזרחי, זכרו לברכה. בעידן הקפיטליסטי משוררים הם חייזרים תמהונים מיותרים, אנשי שוליים סהרורים שמתעקשים להביט אל תוך עיני העולם נכוחה ולדבר.

מה יש לדבר לעולם? איזו מן מחלה זאת??

מה שקורה לי בימים אלה רחוק מלהיות מובן מאליו, דממתי למדי בשנה וחצי האחרונות. זה קרה כשחטפתי זאפטה מפתיעה מאדם שהערכתי.

אני מספרת על כך בשיר שאני מצרפת.

לשיר קוראים מכתב לעורך ספרותי 2 .

הוא התפרסם בכתב העת האחרון של 'מעין'.

השיר הזה פלוס, 'מכתב לעורך ספרותי 1, ועוד שירים, יתפרסמו בסיפרי הבא, העומד לצאת לאור בהוצאת 'קשב', בריבעון הראשון של 2013.

כן, זה קורה, אני מתרגשת ושמחה. וגם קצת מפחדת.

  מכתב לעורך ספרותי 2                                      .                                                                                                                                            .                                                                      .

עורך ספרותי יקר,

אין לך מושג,

אין לך מושג המילים שלך מה עשו לי,

שישה חודשים, שישה חודשים תמימים

ולא מילה אחת

לא אות אחת העליתי על הנייר

                                         .                                                                                                                      .

לא ראיתי שפתיך דובבו באפרכסת

בהחלט ראיתי – אדומות דשנות מופשלות:

"זבל פמיניסטי, סיסמאות קלושות

מה עוד תרצי שאפרוט"

                                                        .                                                                                                    .

עורך יקר קר, כמה עלית לי

על מה עלית לי

עד מה עלית לי

שישה חודשים לא פסיק, לא דבר

ועכשיו הגמגום העכור

המהוסס מגושם עקר.

מקווה שאתה סולח לי

סליחה – אל תסלח לי

סליחה שהזבל הזה הצטופף לו

מעצמו הצטופף מעצמי

חפוז מר וישר

                                                                                                                   .

פורצלן

                                                  .

האישה הנכונה היא לובשת

את הבגדים הנכונים מקפידה

לענוד שרשרת פנינים נכונה

על השמלה הנכונה נועלת

נעליים משובחות שנתפרו בקפידה

בחנות הנכונה בעיר הנכונה

קצה ציפורנה משוח בלכה

הנכונה, הו, כמה נכונה

יכולה להיות האישה הנכונה.

                                                 .

האישה הנכונה אומרת תמיד

את המילה הנכונה ברגע

הנכון מפזרת את החיוך

הנבון הנכון ברגע הנכון

כשהיא שבה מעבודתה הנכונה

היא מחממת ארוחה נכונה

על צלחת פורצלן לבנה

עקרה מניחה סכין מזלג

עטורים בדוגמא נכונה היא

מדיחה בסבון הנכון מהפירסומת

הנכונה מדליקה טלוויזיה שלושים

ושבעה אינץ' נכונה בוהה

אלתוך החשיכה הנַכונה לה.

                                                   .

והיא מנסה להרחיב לעצמה

אבל לא רואים כל כך טוב בחושך.

והיא מנסה להצליל ולפלוש מעבר לחומה

אבל מזמן שהלכה לאיבוד בחושך.

                                                                                                                      .

                                                                       .

מיס הודיני המהוהה

תראו אותה נלחצת מתכווצת לא מתפרסת אפילו

על קצה סיכה,

תמיד מתקפלת, מתנצלת, מעלימה את עצמה

מיס הודיני המהוהה.

אין לה מקום, מה לה מקום, היא לא צריכה מקום,

נושמת, רק מעט אוויר בבקשה.

                                                                                                                                    .

לא לוקחת, דבר היא לא לוקחת, מנומסת,

תמיד מודה תודה,

מוחקת, הכל היא מוחקת, נמחקת, אין בה כעס

לא טינה לא אכזבה.

לא ברורה, שחורה לבנה אפורה, גם כשנמלטה

שבעה גמדים בסופו ששרתה.

                                                                                                                          .

ושמה בחוץ – הו איזה עוצם, כמה בוז, מרווח שנפתח

בין שמיים לאדמה

בין אדמה לאדמה

בין בית לחוץ

מתנשא מנוכר אור

כמה אור – ממרר בעיניים האור הארור.

                                                                                                                                   .

אבל היא לא לוקחת, לא יודעת לקחת

שנים שרגילה לא לקחת

לא פותחת לא נפתחת,

ולאן תתגעגע ולמה היא תתגעגע

ומדוע כה נחמץ בה ליבה עכשיו.

                                                                                                                               .

הזריקה הצנטרפוגאלית החוצה

הייתי אמורה להקריא באירוע גדול ונוצץ, ומחוסר מקום, ממש ברגע האחרון, דחפו אותי לחדר שהיו בו שלוש נשים, אחת מהן הייתה שרה נתניהו. הנשים שהיו מהודרות מאוד הסתכלו עלי במבט מודד, שמינית חיוכים מנומסים דוקרים על הפריק יוצרת הענייה.

לפתע קראו לנו לאכול, שרה נתניהו קמה בעצלתיים ממיטתה לובשת שמלה רקומה זהב, הסתכלה עלי, חברותיה באו אחריה, הן לא הציעו לי להצטרף. הייתי רעבה ומיוזעת מהגעה ארוכה ומתישה באוטובוסים, אמרתי לעצמי שאתקלח ואז אלך לאכול גם אני.

כל הדלתות של החדרים היו לבנות חסרות זיהוי, פתחתי דלת ועוד דלת בעוד מסדרון ועוד מסדרון עד שהגעתי למקלחות לבנות מהבילות אדי חלב. התפשטתי, אבל לא משנה כמה נאבקתי, מים לא יצאו מהברזים. לא מצאתי את בגדי בחזרה באדים הסמיכים, שמתי על עצמי מגבת קצרה שמצאתי בגישושי העיוורים ויצאתי לחפש את החדר. צעדתי במעגלים אינסופיים, כל הדלתות נדמו אותה דלת, וכל מסדרון נדמה לתאומו, הפכתי ערה לכך שהמקום דוחק אותי בהתמדה שוב ושוב ושוב בתנועה צנטרפוגאלית החוצה, אבל לאן שלא פניתי לא הצלחתי לשנות או להשפיע על הכיוון. בשלב מסויים מצאתי את עצמי באורח לא ברור במדשאה המטופחת עם המגבת הקטנה על עירומי המבוייש מחפשת נואשות את הדרך פנימה, נמצאת באורח לא ברור בחוץ, מעבר לעמדת השמירה. פניתי לשומרים ובקשתי מהם להיכנס בחזרה. הסברתי להם שאני מוזמנת למקום ושאיבדתי את הדרך, כבר ויתרתי על ההקראה ורק רציתי להגיע לבגדים שלי ולהתכסות.

אחד השומרים מדד אותי בפנים חתומות ושאל אם אני מכירה מישהו שיאשר שאכן הוזמנתי, רק את שמה של שרה נתניהו זכרתי. נאלמתי, ידעתי בבירור שאם יתקשרו אליה השומרים, היא תכחיש שהיא מכירה אותי באיזה שהוא אופן, וששהינו בחדר אחד.

ואני אפילו לא ידעתי שאני, ולמה חשוב "מאבק השירה"

עד כמה נמוך יכולה השירה לרדת בישראל?

אתמול קבלתי טלפון אקראי מחברה ששאלה אם אני שמחה על ששלושה שירים שלי פורסמו בספר לימוד אזרחות של מט"ח.

איזה ספר? שאלתי המומה. את רצינית? כמה שירים פורסמו? אילו שירים?

ולא ידעתי איך לחלק את ההרגשה, שמחה על כך ששירי נכנסו לספר בתוכנית הלימודים, או הכעס וחוסר האונים שאיש לא טרח לבקש את רשותי, או למצער, להודיע לי, לוודא שאין טעויות העתקה/הדפסה, ולפחות לזכות אותי בעותק.

מזמן שאני עדה לכך ששירי מתפזרים עם הרוח. אני שמחה על הפיזור, שלא תטעו. גאה ממש כשמיידעים אותי על "זו אני מדברת", שנמצא על קירות משרדים ובמחלקות של שירות לקוחות.

אבל משהו רע מאוד קורה, משוררות/יוצרות הפכו לשקופות.

במדינה שבה חיים וחיות מתים ומתות יוצרות בחיי עוני וחרפה. במדינה שבה מרוויחה, יוצרת, במקרה הטוב והמופלא שקל על ספר שירה. במדינה שבה הוצאות ספרים דורשות כסף על הוצאת ספר שירה. במדינה שבחנויות ספרים לא קיים שלט מובחן לשירה, ויש בקושי חצי עמודה לתחום (להבדיל, למשל, מהז'אנר היוקרתי והיצירתי של מיחזור תרנגולות מתות באינסוף סיפרי בישול). במדינה שבה אין בושה לבקש ממשורר להגיע על חשבונו ולהקריא חינם מפרי יצירתו לקהל משלם בכניסה. במדינה שבה אנשים עובדים כמו חמורים בכדי להכניס אוכל לפה ולספק לעצמם מיטה ותקרה, ואין להם שנייה פנויה ליצירה. במדינה בה מקוצצות באכזריות ולא נותרו קרנות לשירה, במדינה  הזאת אני מגלה לתומי ששלושה שירים שלי נלקחו לספר לימוד באזרחות, ואני אפילו לא ידעתי שאני.

במדינה כזאת אני מגלה לתומי, חודש לפני, שוב דרך חבר שהתקשר "לברך", שכתב עת של מוסד ערכי להכשרת מורים, העתיק חצי שיר שלי מעיתון הארץ, הציג אותו כשיר שלם, וכן, שוב, ללא פנייה אלי וללא בקשתי. וכמה כאב לי ששיר שלי מופיע בחלקו, ללא הבית המסיים, ללא הפואנטה. וכמובן ללא פרטים עלי. וכן, זה בסך הכל שיר. מי זו היוצרת?? יללה, ניקח, נשתמש, ממילא עוד דקה נזרוק, מה פתאום דקה, שנייה מספיקה, ומה זה חשוב חצי שמצי.

וכן, רבותי, קוראים לזה גזילה.

ואני אפילו לא היה עולה בדעתי לבקש שקל, תהיו בטוחים. אם מישהו היה פונה ומבקש.

לכן כל כך חשוב "מאבק השירה". וטועה אורי הולנדר כשהוא תוקף מאבק של משוררות ומשוררים, על כך שמגיע להם מקום ראוי, פינה לנשום, במדינת הרגל הגסה, הנצלנית, הכה בוטה שלנו.

כי אין לי מושג כמה נמוך מזה ניתן לרדת. אם כי למדתי שבעינייני ניצול, היצירתיות האנושית היא בלתי נדלית.

אני מזמינה אתכם לכנס שייתקים ביום ה', ב 15 בחודש, בבית העם, רח' רוטשילד 69, תל אביב, שיתחיל בחמש בערב.

בואו, נקריא שירים, יהיה כייף. וחשוב לבוא. ולא רק למשוררות ולאוהבות ואוהבי שירה. ואולי גם נלמד לא לזלזל בעצמנו, בכל תחום, לא משנה מהו. להרים ראש. שהרי אני משוררת לעזאזל, לקחו לי חמישים ומשהו שנה להגיד את המילה. הנה זקפתי ראש של משוררת.

ריח עוני

                                                                                                                                     .

האם העוני הוא גן, אימא

העצמות המתקמרות הנכמרות אל תוך עצמן

והטון הילדותי המתחטא המתנגן

מה יש לנגן

גן מחורבן.

והבושה הארורה, מאיפה היא צמחה

ההתנצלות האינסופית

והפחד שמא יידבק

שחלילה וחס לא יידבק

כמו לכלוך שנדבק, זוהמה, ריח עוני.

מה כבר נדבק בי, ממני נדבק?

מה כבר יכול להידבק

מה כבר עוללתי, מה יכולתי לעולל

מלכלוך של אחרים, לא ממני.

                                                                                                                       .

העוני הוא גן, אימא, שתי עיני שהורשת,

חלושות, מוחלשות, לא שוות שתי פרוטות,

עיוורות חותרות מחפשות מחזרות

תופסות מהצד, קללת הלבד

מהחוץ לא פוסקות, מבפנים לא תופסות

לא פוסקות מקרבי ממני.

                                                                                                                           .

שנה חדשה

מאז שיצא הספר, לפני כשנתיים וחצי ("זו אני מדברת", הוצאת "בבל", 2009), אני בסוג של מסע מזורז.

לפני הוצאת הספר פרסמתי בהרבה כתבי עת מגוונים, והרגשתי שהעולם הסיפרותי קבל אותי באהבה.

מצאתי את חברי לדרך, את חברי "גרילה תרבות", שאתם אני פעילה, ולמעשה אני כבר לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלי החלק המהותי הזה, שנקרא שירה חברתית.

הספר הפתיע, קבל תשומת לב, ולמעשה זכה בשלוש זכיות: בחסות קרן "קסת", בפרס "טבע", וממש בימים אלה, ב"פרס דוד לויתן". (טעות, נוספו  לי שם עשר שנים מופלגות בלבד)

הזכיות הללו, הן אמורות לשכנע אותי שאני "משוררת". ובאמת, אני מרגישה יותר טבעי כשמזמינים את "המשוררת יודית שחר" להקריא. אבל בתוכי אני בסך הכל כותבת שירים, שלפעמים מדברים לאנשים מסויימים, ומשוררת זו מילה גדולה מאוד, גדולה מדי.

לא בריא לאדם שייקרא לעצמו משורר. (הוא מתנפח כמו בלון אוויר חם ופולט מילים עטופות שביעות עצמית של ילד מגודל)

במסע הזה שאני עושה עם לידת הספר שלי, אני לומדת.

אני לומדת שלשירה יש כוח, למרות שבחנויות הספרים של צומת, סטימצקי ועוד, לא קיים מדף עם ריבוע האותיות המובחן: ש י ר ה .

אין, התרבות הישראלית מוחקת את משורריה. מוחקת אותם מהתודעה, מהקיום.

אני לומדת עד כמה השירה היא שברירית, חד פעמית. וכל מילה של עורך, יכולה לקחת אותה ממני להרבה מדי חודשים.

אני לומדת ששירה היא מהות, התחייבות, צלילה. ובעבודה שאני עושה, העבודה שאני כה אוהבת ומחוייבת לה, מחנכת ומורה להיסטוריה בבית ספר של הזדמנות אחרונה, ישנה התנגשות בין שתי המהויות.

להיות מורה לנוער בסיכון זה להיות קשוב ופנוי עשרים וארבע שעות ביממה. ומכיוון שאני עובדת הרבה שעות, תמיד עובדת, ולא רק בבית הספר, אני צריכה להיות קוסמת בכדי להמשיך לכתוב.

אומנות צריכה פניוּת רגשית ומחשבתית, ופניוּת רגשית ומחשבתית זה מותרות של עשירים שלא צריכים להתפרנס. (לכן, מן הסתם השירה הייתה לאורך ההיסטוריה סוגה אליטיסטית במופגן).

שנה טובה לקוראי, מה אני יכולה לאחל לכם מעבר לאיחולים השכיחים והכה נכונים, אושר, בריאות, שלום ושמחה?

ובכן, שתהיו עצמכם, ושתדעו לזהות את עצמכם, ושלא תוותרו על עצמכם, בעולם בו ביטוי עצמי מלא הוא דרישה ובו זמנית גם מותרות.

 

                                                                                                                                               .

מ – ה – פ – כ – ה – ה – ה ! – ! – !


ימים באו, ימות המשיח של החברה הישראלית.

שנים צעדתי עם קומץ חברים בהפגנות, אנשים בהו בנו מעל צלחת עמוסה במסעדה, מסוממים מארוחה עיסקית במחיר מציאה (משכורת של חצי יום עבודה בסך הכל), צפו בנו על מדרכות לא מצטרפים. אנחנו היינו הזומבים שמבקשים תיקון חברתי.

בשלושת השבועות האחרונים התהפכה התמונה, אני נבלעת בהמון רב, נקודה בין נקודות, עם גדול שיוצא, עם שהעלה את שילוש האותיות  צ – ד – ק  על דל שפתיו.

וכמה התעקמנו, וכמה היזנו לנו את המחשבה, כאילו שיש שיטה אחת ואין בלתי לה, או שאתה חזיר שזולל אחרים, או שאתה אבק, ושתמות אבק, כי אדוני הארץ, הון ושילטון, לא מעסיקים את ראשם המפוטם באבק אדם שאין כבר מה לסחוט ממנו יותר.

"את/ה לא יעיל למערכת. גברת, אדון, הזדרזו. קפצו ממגדל גבוה ואנא דאגו לנקות את השרידים לפני. הדם שאתם מתיזים מכתים את השיש היוקרתי."

הכל קבלנו ולעסנו ושתקנו. הצמחנו דור של צמיתים חסרי זכויות, עבדים חרוצים שמובלים, צאן לטבח, לפנסיה עשוקה, לזיקנה חסרת כבוד.

הכל בלענו, רווחה, בריאות, חינוך מופרטים.

אנחנו, מורי ישראל, בחסות מדינת ישראל ומערכת החינוך שולחים ילדים שיש להם ל"מסעות שואה", ולא מתביישים להלבין פניהם של הילדים הרבים שאין להם. מערכת של הפרד ומשול כבר במסגרת המתקראת "חינוך".

ובכדי להדגים את מערכת העיוותים שהשתלטה לנו על המוח, אתן שתי דוגמאות אישיות נפוצות לתגובות מעוותות טיפוסיות של הישראלי המצוי.

דוגמא ראשונה. כשאני מספרת על השכר שלי כמורה במערכת החינוך, ומציינת שאני עובדת עם נוער בסיכון, מזדרז הישראלי המצוי להסכים אתי שהשכר מביש, ואז לגלגל את עיניו בצדקנות ולומר: "את עושה עבודת קודש, הסיפוק שלך שווה הכל".

אז יש לי בשורה לבשר לעם ישראל, גם מי שעובדת עבודת קודש כמוני, לא יכולה להאכיל את ילדיה בחגבים מזדמנים ולחיות תחת סלע. גם "עובדי קודש" צריכים לקנות גבינה לסנדביץ' של הילד לבית הספר, לשלוח אותו לרופא שיניים, או סתם לעמוד בתשלומי משכנתא, מים, ארנונה, חשמל, ועוד ועוד, בחיים שעולים בכל כך הרבה זיעה ונותנים כה מעט בתמורה.

דוגמא שניה. כשאני נשאלת כמה אני מרויחה עבור ספר שירי, שנמכר ב 79 שח בצומת ספרים, ואני עונה שקל אחד, מזדרז הישראלי המתחסד המצוי להזכיר לי, "אבל את השירים לא כתבת בשביל כסף". אז כן רבותי, לא חושבת שיש מישהו שכותב שירה עבור כסף. פזמונאות אולי. אבל איך אוכל לכתוב שירים כשאני עובדת מבוקר עד ערב בשלוש משרות בכדי לצוף ולא לשקוע. מתי אוכל לחשוב על השיר הבא, לכתוב את השיר הבא? זו הסיבה שיוצרים צריכים להרוויח קצת כסף, קצת, בכדי שיהיו כל כך מופקרים, שאולי, יום אחד בשבוע, אפילו שלוש שעות, יהיו חופשיות בכדי ליצור את היצירה הבאה.

ועדיין אני לא רוצה לסיים במילים על העבר, אלא במילים על העתיד.

העם שלי, הישראלים, הוכיחו בשלושת השבועות האחרונים שהם יודעים להילחם. יודעים להילחם על הצדק. צ-ד-ק זו לא מילה מגונה, וזו לא מילה יחסית.

עם שלי, אני מבקשת, בואו בכל מוצאי שבת. נבוא בהמונינו להילחם על הצדק שלנו, על הצדק שקנינו בעבודה קשה, בדם יזע ודמעות. אל תתפשרו ואל תוותרו, ואל תתנו להון ושילטון לסמם אותנו שוב בהבטחות שווא ובשקרים. בואו בהמונינו עד שתקום מהפיכה חברתית שמשמעותה צדק.

יום העצמאות שלי

ה -23 ביולי 2011.

בשל אילוצים הגעתי לרחבת המוזיאון עם בתי, מכיוון פתח תקוה, לפני השעה עשר. רציתי לראות את הצועדים מתקרבים לרחבה, לחוות אותם, והלכתי לקראתם לכיוון רחוב איבן גבירול, לאורך שד' שאול המלך.

די מהר התמלא הרחוב זרם אנשים שהלך לכיוון הרחבה. זוגות צעירים, הורים עם ילדיהם, מבוגרים.

כולם צעדו לכיוון הרחבה בשקט מופתי. אמרתי לעצמי איזו הפגנה שקטה.

ואז שמעתי את קול המתופפים, זרם האנשים גבר, מאסות מאסות של אנשים, דגלים, כרזות, שטפו את הרחוב.

אמרתי לבתי שהנה אנחנו עדות לרגע היסטורי של מהפיכה חברתית.

הזרם לא פסק. גלים, גלים, המונים הגיעו לרחבה, דחקו אותי להצטרף אליהם.

אמרתי לאחד מהאנשים שאני מיד מצטרפת, שאני מנסה לגמוע את התופעה הזאת, לגמוע ולא לשכוח, שהנה קם לו עם ויכול, יכול על הציניות והשקרים של הפוליטיקאים, יכול על הכוחנות של אנשי ההון,

עם קם ואומר את דברו.

אחיות ואחים שלי, אני מבקשת, מתפללת ומייחלת, שהרגע האצילי הזה, של אנשים טובים שקמים ואומרים הארץ הזאת שלי היא, יש לנו זכות לחיות על פני אדמתה בראש מורם ובכבוד. הרגע היפה והצלול הזה, הוא הרגע שממנו תמשיך ותתגלגל המהפיכה האזרחית.

שלא נהיה למדרס ושלא נהיה לחמס בידי ההון והשילטון.

ולמי שיש שירים שעוסקים בנושא הדיור, גרילה תרבות עורכת שירון שעוסק בנושא הזה.

שילחו אלי.

לפרטים נוספים נעלה קול קורא בהמשך.