.
כשהמנהל שלי הודיע על 'יום מעשים טובים', די נפל לי הלב. יום מעשים טובים הפך אצלנו למסורת מהשנה הראשונה לקיומו של בית הספר. ביום זה אנחנו צובעים את הכיתות והחללים הציבוריים. שותלים מחדש את הגינה ומקשטים.
אנחנו סופרים שנה שלישית להיווסדנו, ואני נחשבת למחנכת 'הכי ותיקה'. בשנה הראשונה כשקבלתי את כיתה ט' שלי, היום הסתיים במריטת שיערותי כשאני מבוססת בכמויות עצומות של צבע ששפכו תלמידי הנמהרים שמיהרו להסתלק ולהותיר אותי חסרת ישע, כפי שגברת עם שתי ידיים שמאליות (נבדק והוכח מדעית!) יכולה להיות.
בשנה שעברה ניצלתי, הגיעו לסייע מלאכי שרת בשר ודם מרשות שדות התעופה. ניצח עליהם גבר סמכותי לתפארת, שהשיב חיים וצבע לקירות המקושקשים לעייפה בהינף מברשת בוטחת. סייעו עימו שלוש מלאכיות מסבירות פנים שכמעט ונפלתי על צווארם בתודת אמת.
לכן, אתם מבינים, לא בדיוק ששתי, ואפילו נחרדתי למשמע בואו המתקרב של היום השנתי, ובמיוחד שאיבדנו את המלאכים הטובים מרשות שדות התעופה. גזירה של בוס חדש שמאמין בעבודה נטו ולא בהבלים מפוקפקים כמו התנדבות עובדיו בבית ספרנו הצנוע, על חמש כיתותיו, שבאור יהודה.
לאחר דיונים אין ספור, סגרו התלמידים על עץ שיפאר את אחד מקירות הכיתה. הם צולמו והיינו אמורים לכתוב משפט מייצג, ממצה על כל אחד שייתלה לצד הצילומים.
מה הבעיה אם כך, נכון? בסך הכל כמה מילים טובות שתלמידי יא' יכתבו אחד על השני.
בתחילה חילקתי דפים ריקים והצעתי שכל תלמיד יבחר חמישה חברים ויכתוב עליהם, ואחר כך נבחר מישפטים מייצגים חיוביים על פי דעת הרוב והתלמיד עצמו.
אני חייבת לציין שהיצירתיות של תלמידי הפתיעה אותי, אם כי לא לכיוונים הנכונים. אכן היו כמה הברקות שהעלו צחוק על פני, אבל אופס, אפילו לא מילה טובה אחת להגיד.
ואז חשבתי שיהיה יותר קל אם כל אחד יכתוב כמה מילים טובות על עצמו. והנה הופתעתי כפליים, מסתבר שתלמידי ממש לא יודעים או בוחרים להיטיב מילים על עצמם.
ושוב אספתי ערימת דפים עם אימרות שפר וזרקתי לפח במפח נפש.
חשבתי אולי אביא מצבור של מישפטים, שורות משירים שתלמידי יבחרו מהם, אבל כשהתחלתי לחפש מצאתי שהכיוון כה מלאכותי, ושלא, שאסור לי לוותר, ושאת המילים אני צריכה להוציא מהם עצמם.
עליכם להבין, כל שיעור כזה, שלא מצליח ומתפוצץ מצריך אנרגיות משמעותיות מצידי בכדי שלא ידרדר לכאוס. ואני כמחנכת כיתה סמכותית למדי, מוצאת לעיתים קרובות, ששיעורי חינוך הרבה יותר קשים לניהול מלדוש ולטחון בנושאים כה אטרקטיבים, בוערים וברומו של עולם המתבגר, כמו גלות בבל ועזרא ונחמיה. זכרונם לברכה.
שבוע לפני היום הגדול, ולא היה עדיין בנמצא בדל משפט מייצג, לפאר ולו תלמיד אחד.
הייתי נואשת למדי, ושקלתי לוותר כשנכנסתי לשיעור. אין לי מושג מה בדיוק קרה שם, שוב דיברתי לתלמידי שאני כה אוהבת. בחרתי תלמידה צחקנית במיוחד ודיברתי על האור שיש לה בעיניים כשהיא צוחקת. פתאום מישהו זרק הברקה יפה שאיפיינה את התלמידה. משהו נפרץ וצצו עוד ועוד הברקות משמחות.
מישפטים חבריים, הומוריים נזרקו לחלל הכיתה ברגע של חסד.
אמנם, בין לבין לא נפקד לחלוטין מקומן של הערות נושכניות עד אכזריות, אבל בסוף אותו שיעור יצאתי עם שישה משפטים מאפיינים חיוביים שתלמידי הרעיפו אלה על אלה, שהתקבלו על דעת הכיתה כולה כמאפיינים, וגם על דעת התלמידים הנבחרים.
אז הבנתי שאלה השיעורים הכי חשובים שאני יכולה לתת לתלמידי. שיעורים לחיים.
בשיעור שלאחר מכן מצאו התלמידים עוד שישה מאפיינים. ואז אחד מהתלמידים אמר לפתע, רגע, מה עם יודית. צריך לתת גם ליודית מאפיין. ואני כל כך הופתעתי שהם בכלל רואים בי עמיתה שצריכה להיות איתם על הקיר, שמיד השפלתי את עיני וכיוונתי לעסוק באלה שעדיין לא נמצאו להם מילים מתאימות.
בשיעור האחרון כמעט וסיימנו את המלאכה, היה לנו אוצר של משפטים חיוביים מחייכים על כל אחד ואחד. ואז שוב נזרק , אבל ליודית עוד לא מצאנו. וכבר לא היה לי לאן לברוח. אז קצת הסתובבתי ללוח, וקצת כיחכתי בגרוני מרוב התרגשות, כשהם העלו מילים יפות, מילים מתוקות, על המורה שלהם. עלי.
עכשיו זה היה תורי לקבל שיעור לחיים. ללמוד לקבל את המקום שלי אצלם.
היום התקיים יום מעשים טובים. כשרונות חדשים נולדו, ציירים, מאיירים וצבעים מוכשרים נתגלו.
על הקיר מול הכניסה בכיתה מתנוסס עץ החיים, מעשה כפיו של תלמיד כשרוני. על קיר אחר צוייר צרור בלונים צבעוניים, המציינים ימי הולדת. כמובן שלתלמידי היה ברור שבין הבלונים יתנוסס גם הבלון שלי.
ואם מסתכלים היטב, בין שלל המישפטים ניתן למצוא את המילים: 'יודית, מכל שורה עושה שיר'.
וזו המתנה שאני קבלתי מתלמידי ביום מעשים טובים. יש מתנות שאין להן שיעור.
בטרם ירד הלילה 
