Tag Archives: חברה

על המישטור הקפיטליסטי והזכות להרהר סתם, והזמנה להפגנה

 

תובענות תקתוק השעון בחיים המודרנים העכשוויים היא בלתי נתפסת.

שבת בבוקר, רבע לעשר, מנשנשת שקדים וקוראת ברשת בכייף,

ותקתוק העבדות בראש לא מרפה: אם לא תתלי עכשיו כביסה לא יתייבשו המדים של הילדה.

אם לא תקומי לבשל לא יהיה אוכל. איזו מן אימא לא מבשלת צוהוריים לילדיה??

ויש עבודה כמובן להכין למחר לבית הספר.

גועל נפש של בת אדם אני שיושבת לי כך ולא מפיקה תמורה ממשית נמדדת.

אז כל השבוע קמתי בשש, חזרתי אחרי שש, עבדתי אחרי שש ושבע ושמונה ותשע.

אבל מי סופר? השעון הקפיטליסטי אף פעם לא שבע, תמיד רעב.

עובדת משרה? למה שלא תעבדי משרה וחצי.

עובדת משרה וחצי? למה שלא תלמדי בשישי?

לומדת בשישי? מה עם קצת תרומה לחברה?

ובשבת? יללה, לעבודת הבית הקדושה ולמה שנותר מכל השבוע.

והדוגמא שלי היא בסך הכל מאפיין של תהליך כללי שסוחף את כולנו

ולועס ובולע ויורק.

זוכרים שפעם הקדישו את השעות בין שתיים לארבע למנוחה?

אלה היו שנות השישים, אולי עד אמצע סוף שנות השבעים.

כשאימהות רבות חיכו בבית לילדים.

(זה היה טוב לילדים שקבלו אימא ובית, פחות לאימהות עצמן שנתפסו 'עקרות בית' מסורסות,

ואילו היום הן גם עובדות בחוץ וגם התפקיד של 'עקרות הבית' נותר ברובו שלהן).

באותם ימים לא רחוקים לעובדים היו איגודים מקצועיים, וזכויות עובדים לא היו קללה

אלא חלק מהעולם המתוקן.

היום, על פי האתוס השולט, מי שיעז לנוח בביתו בצוהוריים

הוא חזיר עצל שהרוויח חיי עוני וביזוי ביושר.

ומי שמתאגד לזכויותיו הבסיסיות מאויים על ידי המדינה. (בלינק המצורף)

הלכנו מאוד רחוק אחורנית. החיים רוכבים עלינו במקום שנהנה מהם.

והתקתוק המחוריין בראש, לקום, לקום, לפעול, לפעול, לא לשֶבֶת.

לא להרהר.

אין פנאי להרהר.

והרי מהרהורים קמו המחשבות וההמצאות הכי גאוניות בעולם.

אבל מי אנחנו, בהמות העבודה בעולם המודרני שנהרהר לנו ככה סתם. אה?

אז על העובדים ללא תלוש כבר חמש שנים בבית ביאליק שמעתם?

לשם כולנו הולכים ואלה פני החברה שלנו.

מדינת ישראל היא המעסיקה הגדולה ביותר של עובדי קבלן בין מדינות ה OECD.

עובדי קבלן זו המצאה קפיטליסטית מנוולת שמטרתה לנצל בני אדם ככוח עבודה זול ולזרוק אותם

מרוקנים לשולי הדרך, חפץ מרוקן ומיותר.

אני קוראת לכם לבוא ולהצטרף להפגנה בבית ביאליק: https://www.facebook.com/events/1414295185483625/?notif_t=plan_user_invited

וכדאי שתקראו גם את זה: (מקווה שיעלה למי שאינו מנוי להארץ)

http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2231611

קוראים לזה רשע

אני לא מהמופתעות והמופתעים שבחרו בפרזנטור מפרסומת הפלסטיק של שרי אריסון, שודדת העמלות מהבנק שהיה של הפועלים. וכשעלה, וצהלו רבים כי האחוי שלנו יביא פוליטיקה חדשה, כבר בערב היוודע הבחירות ביכיתי שקיבלנו ביבי מחוזק.

האיש טען בקול ברור שהוא איש ימין כלכלי.

אז מה חשבו להם? שהוא יחלק סוכריות להמונים הישר מפיהם של השמנים המפוטמים?

ובכל זאת יש לי תהיות. יש לי תהיות על אישה טובה כמו רות קלדרון, שהקימה את עלמא. נאמר, שהיא כמו רבים לא קראה את האותיות הקטנות ונישבתה בקיסמו הזחוח של היהיר.

מה היא מרגישה עכשיו. עם כל הציטוטים היפים מהמורשת היהודית על צדק ועל רשעים?

זה לא שאני רוצה שהחיצים יופנו כלפיה, ממש לא, ביבי ולפיד הם האחראים. ובכל זאת, אישה טובה כמו רות קלדרון, מה היא מרגישה עכשיו, כשהיא יושבת בכיסא הנוח של 'אין עתיד', או 'עתיד חרא'. מה היא מרגישה כשלקחו אוכל מהפה של הילדים במדינה הזאת? כשמתעמרים בעקרת בית תשושה או מובטלת, שצריכה לשלם מיסים מאין משכורת? כשמטילים מס על קשיש סיעודי?? מאיפה הם יביאו? יאסרו אותם אם לא? אה, איך שכחתי, זו הפוליטיקה החדשה ישנה, שיזרקו לכלבים את אימא'לה וסבא'לה.

מה היא חושבת, כשהמלא מעצמו ומסיגרים יקרים אומר שאף פעם לא הצליחה השיטה הכלכלית שלקחו מהעשירים?! אז הוא שוכח, או סתם בור, יש שיטות כאלה, ויש דוגמאות:

 זה עבד מצויין במהפיכה הצרפתית!

ומה אני קבלתי ביום מעשים טובים

                                                                                                       .

כשהמנהל שלי הודיע על 'יום מעשים טובים', די נפל לי הלב. יום מעשים טובים הפך אצלנו למסורת מהשנה הראשונה לקיומו של בית הספר. ביום זה אנחנו צובעים את הכיתות והחללים הציבוריים. שותלים מחדש את הגינה ומקשטים.

אנחנו סופרים שנה שלישית להיווסדנו, ואני נחשבת למחנכת  'הכי ותיקה'. בשנה הראשונה כשקבלתי את כיתה ט' שלי, היום הסתיים במריטת שיערותי כשאני מבוססת בכמויות עצומות של צבע ששפכו תלמידי הנמהרים שמיהרו להסתלק ולהותיר אותי חסרת ישע, כפי שגברת עם שתי ידיים שמאליות (נבדק והוכח מדעית!) יכולה להיות.

בשנה שעברה ניצלתי, הגיעו לסייע מלאכי שרת בשר ודם מרשות שדות התעופה. ניצח עליהם גבר סמכותי לתפארת, שהשיב חיים וצבע לקירות המקושקשים לעייפה בהינף מברשת בוטחת. סייעו עימו שלוש מלאכיות מסבירות פנים שכמעט ונפלתי על צווארם בתודת אמת.

לכן, אתם מבינים, לא בדיוק ששתי, ואפילו נחרדתי למשמע בואו המתקרב של היום השנתי, ובמיוחד שאיבדנו את המלאכים הטובים מרשות שדות התעופה. גזירה של בוס חדש שמאמין בעבודה נטו ולא בהבלים מפוקפקים כמו התנדבות עובדיו בבית ספרנו הצנוע, על חמש כיתותיו, שבאור יהודה.

לאחר דיונים אין ספור, סגרו התלמידים על עץ שיפאר את אחד מקירות הכיתה. הם צולמו והיינו אמורים לכתוב משפט מייצג, ממצה על כל אחד שייתלה לצד הצילומים.

מה הבעיה אם כך, נכון? בסך הכל כמה מילים טובות שתלמידי יא' יכתבו אחד על השני.

בתחילה חילקתי דפים ריקים והצעתי שכל תלמיד יבחר חמישה חברים ויכתוב עליהם, ואחר כך נבחר מישפטים מייצגים חיוביים על פי דעת הרוב והתלמיד עצמו.

אני חייבת לציין שהיצירתיות של תלמידי הפתיעה אותי, אם כי לא לכיוונים הנכונים. אכן היו כמה הברקות שהעלו צחוק על פני, אבל אופס, אפילו לא מילה טובה אחת להגיד.

ואז חשבתי שיהיה יותר קל אם כל אחד יכתוב כמה מילים טובות על עצמו. והנה הופתעתי כפליים, מסתבר שתלמידי ממש לא יודעים או בוחרים להיטיב מילים על עצמם.

ושוב אספתי ערימת דפים עם אימרות שפר וזרקתי לפח במפח נפש.

חשבתי אולי אביא מצבור של מישפטים, שורות משירים שתלמידי יבחרו מהם, אבל כשהתחלתי לחפש מצאתי שהכיוון כה מלאכותי, ושלא, שאסור לי לוותר, ושאת המילים אני צריכה להוציא מהם עצמם.

עליכם להבין, כל שיעור כזה, שלא מצליח ומתפוצץ מצריך אנרגיות משמעותיות מצידי בכדי שלא ידרדר  לכאוס. ואני כמחנכת כיתה סמכותית למדי, מוצאת לעיתים קרובות, ששיעורי חינוך הרבה יותר קשים לניהול מלדוש ולטחון בנושאים כה אטרקטיבים, בוערים וברומו של עולם המתבגר, כמו גלות בבל ועזרא ונחמיה. זכרונם לברכה.

שבוע לפני היום הגדול, ולא היה עדיין בנמצא בדל משפט מייצג, לפאר ולו תלמיד אחד.

הייתי נואשת למדי, ושקלתי לוותר כשנכנסתי לשיעור. אין לי מושג מה בדיוק קרה שם, שוב דיברתי לתלמידי שאני כה אוהבת. בחרתי תלמידה צחקנית במיוחד ודיברתי על האור שיש לה בעיניים כשהיא צוחקת. פתאום מישהו זרק הברקה יפה שאיפיינה את התלמידה. משהו נפרץ וצצו עוד ועוד הברקות משמחות.

מישפטים חבריים, הומוריים נזרקו לחלל הכיתה ברגע של חסד.

אמנם, בין לבין לא נפקד לחלוטין מקומן של הערות נושכניות עד אכזריות, אבל בסוף אותו שיעור יצאתי עם שישה משפטים מאפיינים חיוביים שתלמידי הרעיפו אלה על אלה, שהתקבלו על דעת הכיתה כולה כמאפיינים, וגם על דעת התלמידים הנבחרים.

אז הבנתי שאלה השיעורים הכי חשובים שאני יכולה לתת לתלמידי. שיעורים לחיים.

בשיעור שלאחר מכן מצאו התלמידים עוד שישה מאפיינים. ואז אחד מהתלמידים אמר לפתע, רגע, מה עם יודית. צריך לתת גם ליודית מאפיין. ואני כל כך הופתעתי שהם בכלל רואים בי עמיתה שצריכה להיות איתם על הקיר, שמיד השפלתי את עיני וכיוונתי לעסוק באלה שעדיין לא נמצאו להם מילים מתאימות.

בשיעור האחרון כמעט וסיימנו את המלאכה, היה לנו אוצר של משפטים חיוביים מחייכים על כל אחד ואחד. ואז שוב נזרק , אבל ליודית עוד לא מצאנו. וכבר לא היה לי לאן לברוח. אז קצת הסתובבתי ללוח, וקצת כיחכתי בגרוני מרוב התרגשות, כשהם העלו מילים יפות, מילים מתוקות, על המורה שלהם. עלי.

עכשיו זה היה תורי לקבל שיעור לחיים. ללמוד לקבל את המקום שלי אצלם.

היום התקיים יום מעשים טובים. כשרונות חדשים נולדו, ציירים, מאיירים וצבעים מוכשרים נתגלו.

על הקיר מול הכניסה בכיתה מתנוסס עץ החיים, מעשה כפיו של תלמיד כשרוני. על קיר אחר צוייר צרור בלונים צבעוניים, המציינים ימי הולדת. כמובן שלתלמידי היה ברור שבין הבלונים יתנוסס גם הבלון שלי.

ואם מסתכלים היטב, בין שלל המישפטים ניתן למצוא את המילים: 'יודית, מכל שורה עושה שיר'.

וזו המתנה שאני קבלתי מתלמידי ביום מעשים טובים. יש מתנות שאין להן שיעור.

הידד ברכות ותודות לצוות רשימות, וריאיון על שירה חברתית

אני לא יודעת איך מודים לצוות רשימות על המפעל הייחודי שהקים.

תודות והערכה עמוקים לאורי, ירדן, דביר וכל הצוות שהרים את האתר המחודש.

תודה על האכסניה הנדיבה שקבלתי, מבלי לתת דבר.

אני מצרפת לינק לריאיון עם עמיר סגל ושלומי בן עטר, ברדיו כל השלום, שהוקלט בשבוע שעבר.

שבת שלום לכולנו, בני אנוש.



השחורה שחורה

.

המנקה השחורה שחורה

יושבת בכוך משלה

בשירותים הלבנים לבנים

בקניון הגדול.

היא מכסה בשמלה ארוכה

שחורה שחורה

פניה שחורים שחורים

מיטשטשים על רקע

אריחי החרסינה

הזוהרים זוהרים.

.

המנקה השחורה שחורה

בוהה רדופה אינה משגיחה

באנשים הלבנים לבנים

החולפים על פניה.

לפתע קריאה,

המנקה השחורה שחורה

מתנערת קמה מגישה שני גלילי

נייר טואלט דו שיכבתי לבן לבן

עדין קטיפתי ברכות מפנקת

להיטיב עם הישבנים המולבנים מולבנים

של האנשים הצחורים צחורים

בקניון הגדול שבלב העיר.

.

.