מיס הודיני המהוהה

תראו אותה נלחצת מתכווצת לא מתפרסת אפילו

על קצה סיכה,

תמיד מתקפלת, מתנצלת, מעלימה את עצמה

מיס הודיני המהוהה.

אין לה מקום, מה לה מקום, היא לא צריכה מקום,

נושמת, רק מעט אוויר בבקשה.

                                                                                                                                    .

לא לוקחת, דבר היא לא לוקחת, מנומסת,

תמיד מודה תודה,

מוחקת, הכל היא מוחקת, נמחקת, אין בה כעס

לא טינה לא אכזבה.

לא ברורה, שחורה לבנה אפורה, גם כשנמלטה

שבעה גמדים בסופו ששרתה.

                                                                                                                          .

ושמה בחוץ – הו איזה עוצם, כמה בוז, מרווח שנפתח

בין שמיים לאדמה

בין אדמה לאדמה

בין בית לחוץ

מתנשא מנוכר אור

כמה אור – ממרר בעיניים האור הארור.

                                                                                                                                   .

אבל היא לא לוקחת, לא יודעת לקחת

שנים שרגילה לא לקחת

לא פותחת לא נפתחת,

ולאן תתגעגע ולמה היא תתגעגע

ומדוע כה נחמץ בה ליבה עכשיו.

                                                                                                                               .

הזריקה הצנטרפוגאלית החוצה

הייתי אמורה להקריא באירוע גדול ונוצץ, ומחוסר מקום, ממש ברגע האחרון, דחפו אותי לחדר שהיו בו שלוש נשים, אחת מהן הייתה שרה נתניהו. הנשים שהיו מהודרות מאוד הסתכלו עלי במבט מודד, שמינית חיוכים מנומסים דוקרים על הפריק יוצרת הענייה.

לפתע קראו לנו לאכול, שרה נתניהו קמה בעצלתיים ממיטתה לובשת שמלה רקומה זהב, הסתכלה עלי, חברותיה באו אחריה, הן לא הציעו לי להצטרף. הייתי רעבה ומיוזעת מהגעה ארוכה ומתישה באוטובוסים, אמרתי לעצמי שאתקלח ואז אלך לאכול גם אני.

כל הדלתות של החדרים היו לבנות חסרות זיהוי, פתחתי דלת ועוד דלת בעוד מסדרון ועוד מסדרון עד שהגעתי למקלחות לבנות מהבילות אדי חלב. התפשטתי, אבל לא משנה כמה נאבקתי, מים לא יצאו מהברזים. לא מצאתי את בגדי בחזרה באדים הסמיכים, שמתי על עצמי מגבת קצרה שמצאתי בגישושי העיוורים ויצאתי לחפש את החדר. צעדתי במעגלים אינסופיים, כל הדלתות נדמו אותה דלת, וכל מסדרון נדמה לתאומו, הפכתי ערה לכך שהמקום דוחק אותי בהתמדה שוב ושוב ושוב בתנועה צנטרפוגאלית החוצה, אבל לאן שלא פניתי לא הצלחתי לשנות או להשפיע על הכיוון. בשלב מסויים מצאתי את עצמי באורח לא ברור במדשאה המטופחת עם המגבת הקטנה על עירומי המבוייש מחפשת נואשות את הדרך פנימה, נמצאת באורח לא ברור בחוץ, מעבר לעמדת השמירה. פניתי לשומרים ובקשתי מהם להיכנס בחזרה. הסברתי להם שאני מוזמנת למקום ושאיבדתי את הדרך, כבר ויתרתי על ההקראה ורק רציתי להגיע לבגדים שלי ולהתכסות.

אחד השומרים מדד אותי בפנים חתומות ושאל אם אני מכירה מישהו שיאשר שאכן הוזמנתי, רק את שמה של שרה נתניהו זכרתי. נאלמתי, ידעתי בבירור שאם יתקשרו אליה השומרים, היא תכחיש שהיא מכירה אותי באיזה שהוא אופן, וששהינו בחדר אחד.