בטרם ירד הלילהענת שרון בלייס, משוררת מוכשרת
ומראיינת חכמה, ראיינה אותי לכבוד צאת סיפרי:
לכל רחוב משוגעת משלו, בהוצאת קשב.
כאן ניתן להקשיב לראיון.
.
אתמול, בדמדומי שבת אחרונה, שנת
2012, בשער אחורי, בית קאופמן, הכובשים
20, מבנה לשימור חזותו קלאסית
חזית סימטרית מעוטרת, באיזור
החייץ של העיר הלבנה, ראיתיו.
חשבתי עיני הטעוני, סבתי חזרה
.
מעל הרחק שמיים התנפצו, רעמו
רהבו בשלל זנבות דרקונים
פיתו במזרקות אור, בפרחים מטורפים
.
שם, בין קרעי חשיכה על ארבעותיו
כרע שולף מתוך שקית קרועה
שיירי טייק אווי,
דוחס אל פיו בזריזות בשתי ידיו
במיומנות כלב מורעב
שם, מוכרע בין צללי פח לפרצי אור מסולף
ראיתיו, בחייץ שבין העיר הלבנה
לשערי גיהינום
.
.
האם העוני הוא גן, אימא
העצמות המתקמרות הנכמרות אל תוך עצמן
והטון הילדותי המתחטא המתנגן
מה יש לנגן
גן מחורבן.
והבושה הארורה, מאיפה היא צמחה
ההתנצלות האינסופית
והפחד שמא יידבק
שחלילה וחס לא יידבק
כמו לכלוך שנדבק, זוהמה, ריח עוני.
מה כבר נדבק בי, ממני נדבק?
מה כבר יכול להידבק
מה כבר עוללתי, מה יכולתי לעולל
מלכלוך של אחרים, לא ממני.
.
העוני הוא גן, אימא, שתי עיני שהורשת,
חלושות, מוחלשות, לא שוות שתי פרוטות,
עיוורות חותרות מחפשות מחזרות
תופסות מהצד, קללת הלבד
מהחוץ לא פוסקות, מבפנים לא תופסות
לא פוסקות מקרבי ממני.
.
בטרם ירד הלילה 
